|
דברים בפני מועצת הקיבוץ/ שלמה חביב 11.9.2012
הקדמה
אני שלמה חביב, חבר ושתול בקיבוץ נחשונים, אך שורשי הם כאן, בקיבוץ מענית. לפני 57 שנים אנחנו עזבנו (הועזבנו) בצו התנועה ומאז זרמו המון מים בנהרות, ובמקביל קרו אילו דברים.
אבל מכל המאורעות שעברו עלינו, לפחות על אחדים מהם אין חילוקי דעות:
1. שכל הילדים שנולדו בשנה שעזבנו את מענית הם היום סבים וסבתות בני 56-7
2. מעל 98% מהחברים שקיבלו אותנו, חיבקו וליטפו אותנו ולפעמים רגזו עלינו (באשמתנו), אינם איתנו לצערנו הגדול.
3. והעובדה השלישית – שאנחנו, חברי "להבות" לא הספקנו להודות לכם על תרומתכם לעיצוב דמותנו כבוגרים, לאחר שקיבלתם אותנו כילדים.
ואמנם מצאתי לנכון ביום חגכם לבקש לעלות על הבמה ותוך דקה-שתיים לפרוע חוב, אך זה לא הסתדר ולכן אני כאן ואני מודה, כמובן, לאמיר מזכיר הקיבוץ אשר הזמין אותי למועצת הקיבוץ.
דברי ברכה לאמא-סבתא נרבתה
אנחנו חברת הנוער להבות נולדנו 3 פעמים במהלך חיינו:
פעם ראשונה מבטנן של האמהות בכ-10 ארצות שונות על פני כדור הארץ.
מתי זה קרה? פחות או יותר באותה שנה שקיבוץ מענית עלה על רקע, או אם תרצו: יצא לאויר העולם במרחק אלפי ק"מ ממקומות הולדתנו. כאילו שיד מכוונת, או כח עליון, תכננו את המהלך!
הלידה השניה, האמיתית והמשמעותית, שלנו אירעה כאשר הגענו למענית-נרבתה בהיותנו ילדים, בשנות העשרי לחיינו (בשנים 1951-2 במאה העשרים), בהיות הקיבוץ בן 10 שנים בלבד! שנים אלו, שנות הנערות והבגרות, עברנו בהשגחתו ובאדיבותו של קיבוץ מענית, אשר העמיד לרשותנו את מיטב אנשיו – צוותי מדריכים, מורים ומחנכים מוכשרים ומעולים, אשר דאגו לנו וציידו אותנו בכל הדרוש לבן אנוש על-מנת שיוכל להיות אזרח הגון, ישר ומאושר בהגיעו לבגרות.
(מורדי לייבל, פנחס זיונץ, אלי שדמי, שושנה שדמי, סלקה, שמואל פרנקל, שמעון – מדריך תנועה). ההוכחה היא, שגם אלה שנטשו את ההגשמה ואת חיי הקיבוץ, רובם המוחלט חיים במושבים או בקהילות כפריות בארץ. כאן למדנו לדבר בשפת הקודש במקום בליל השפות הגלותיות שהיו שגורות בפינו מן הסתם. האמא-אבא מענית לימדו אותנו להבחין בין העיקר והטפל בחיי היום-יום!
חינכתם אותנו לקבל את הזולת באשר הוא, ללא הבדל צבע עור, לאום, דת ואמונה. לכל זה קראתם אחוות עמים.
אמנם, בשל מורכבות הנושא, לא תמיד התורה שהרבצתם בנו עברה את הפילטר של השכל הישר, ועד היום יש דילמות לא פתורות, והנה דוגמה:
הלכנו לעזור במסיק זיתים של כפר מייסר השכן. כאשר יצאנו נתקלנו במטר אבנים! לשאלתי, למה הם עושים לנו את זה? נעניתי: הם בורים! כאשר ילכו לבתי-ספר ואוניברסיטאות יבינו את התרומה הציונית להתפתחות האזור ותיעלם האיבה והשנאה. היום כולנו יודעים את האמת המצערת! הלאומנות הקיצונית והשנאה לציונות וליהדות חזקה מאד אצל סטודנטים שלומדים במוסדות להשכלה גבוהה! ועל קיצוניותם של חברי הכנסת לא נדבר!!
הימים ימי צנע: למדנו מכם להסתפק במועט בכלל, ובמעט אוכל בפרט. כפית קטנה של ריבה+ חצי ביצה קשה+ שתי פרוסות לחם שחור ביממה! למדנו מכם לא להשאיר יבול בשדה, וגם כאשר עייפים עד כלות, בימי שרב או ביום חורפי גשום! גם כאשר תפוחי האדמה תקועים עמוק עמוק באדמה בוצית, קפואה, והשעון הביולוגי רומז שהגיע הזמן לישון...
כאן הכרנו את אמא-רוסיה ואת אבא-סטלין, שמש העמים ואבינו-שבשמים עלי אדמות!
א-פרופו סטלין וברית המועצות: אגלה לכם סוד! אתם, קיבוץ מענית, הצלחתם לטעם בנו את העניין הזה כל כך טוב, שאני הייתי ישן עם התמונה שלו ליד מיטתי! זכור לי יום אחד, שהיתה אמורה לבקר משלחת ממשרד החינוך, וסלקה המטפלת עברה מחדר לחדר, הכינה את המחנה לביקור ובין היתר סילקה את התמונה. כמובן שהיה משבר גדול בינינו לזמן-מה, עד שהתמונה חזרה...
כאשר סטלין שיחרר אותנו מנוכחותו הופסקו הלימודים, שבתה העבודה והמלאכה! סולקו השולחנות והספסלים מחדר-האוכל, הורידו דגל לחצי התורן עם פס שחור מעל המגדל! ואין לי צל של מושג מאין השיגו את תמונתו של סטלין בגודל טבעי. ישבנו כולנו על הרצפה. אלי שדמי, שהיה גם מורה שלנו וגם מזכיר הקיבוץ (כן-כן...), עמד מולנו ליד התמונה ואמר בבכי קורע לב ומידבק וסוחף, שהתנועה הקיבוצית, העם היהודי, האנושות ועולם המהפכה התייתמו!!
והדבר המשמעותי בנושא זה: אני נתתי גט כרתין לעולמים לסטלין ולאמא-רוסיה כאשר מטוסי מיג רוסיים הפציצו אותי ואת חברי בהיותי במיתלה ליד התעלה, ופצעו אותי קשה במבצע סיני!
ואם נחזור לענייננו: בחודש מאי 1955 התנועה החליטה להציל את קיבוץ נחשונים שהתרוקן מחבריו על-ידי השלמה של איחוד שתי חברות נוער, מרשפים וממענית, ס"ה כ- 50 חניכים. היה ויכוח קשה ומר, מר מאד!! בסוף הקיבוץ קיבל את צו התנועה וכל היתר זה היסטוריה!!
לסיכום:
פעם אחת נפרדנו מהורינו הביולוגיים. בפעם השניה – מהורינו האידיאולוגיים, המחנכים ומעצבי אישיותנו.
ובהגיענו לנחשונים נולדנו מחדש, בפעם השלישית!
בטרם אסיים – אם תרצו לדעת על הקיבוץ שלנו, אשמח לשתף אותכם.
אנחנו חבים לכם חוב גדול על תרומתכם בנכסי צאן ברזל שהענקתם לנו. חלק מהחוב החזרנו לכם כאשר כ-10 שנים לאחר מכן קלטנו את אלי והדסה ברוש, בתם של אושי ומלכה ז"ל, לקיבוצנו, עם ילדון בשם נחשון, והיום הם מהווים את השבט הגדול מבין כל המשפחות בנחשונים.
עבור כל הדברים שאמרתי, שהם טיפה קטנה מהים האדיר שהענקתם לנו, וחוויות שחווינו בבית מענית-נרבתה, אני אומר לכם תודה ענקית! תבורכו, והמשיכו לבנות ולהיבנות בכל תחומי החיים – החברתיים, הכלכליים והחינוכיים לאיכות חייכם לכם ולהמשך הדורות! חזקו ואמצו!
|