על רפתנית אחת שתי פרות ופר-רחל כרמלי

מפעם לפעם הייתי מבקרת ברפת למלא רצונו של נכדי. הוא היה מנסה להתיידד עם הפרות, שלא ממש מעוניינות בליטופים. האמת, שגם רועי לא היה ממש מעוניין במגע אישי – הוא די נהנה מזה שהן בורחות, אבל לפחות הוא מנסה, ומרגיש עצמו גיבור...
אני מסתכלת מסביב ונזכרת בימים עברו, לפני יותר מחמישים שנים. עבדתי ברפת באותה תקופה, כשעדיין היו חולבים את הפרות בידיים.  הייתי רק מתלמדת והפרות לא ממש נהנו מחוסר מיומנותי. משכתי, לחצתי – ולא יצא דבר... מכל הפרות היתה אחת (נכנה אותה לילי, כדי  לשמור על כבודן של חברותינו, כי בזמנים ההם נהגו לקרוא לבהמות בשם נשות הקיבוץ). אותה לילי היתה פרה סבלנית, עם עטינים גדולים ופטמות נוחות לחליבה.  זמן מה היתה באמת סבלנית, מה גם שבינתיים למדתי קצת לחלוב, אבל אז – הרימה רגל אחורית ועשתה את צרכיה ישר לתוך הדלי המלא חלב!  מילא, דלי אחד פחות...

חשבתי שזה היה מקרה, אבל לא. בכל פעם שהתיישבתי לחלוב אותה – היא חזרה במדויק על התרגיל. כך לימדה אותי לילי שהיא לא שוכחת לי את נסיונותי הכושלים בתחילת דרכי, ולא סולחת.

הייתי אשה יחידה שהעזה לחדור ל"היכל הגברים"  - הרפת.   רכז הרפת אז, אברהם פרנקפורט, היה קשוח ופרפקציוניסט, ולא ראה בעין יפה עבודה של אשה ברפת.  למרות זאת, ניסה להקל עלי. כדי שלא אצטרך לעבוד בהוצאת הזבל מתחת לפרות ולהכין את המקום לחליבה – עבודה קשה באמת – נשלחתי לחליבות בוקר וערב. ב- 04.00 לפנות בוקר עד כמעט 10.00 ומ- 18.00 עד 22.00.  אברהם חשב שבכך הוא מקל עלי...

אבל היו גם רגעים משעשעים.

יום אחד עבדתי עם דב פריד. כאשר שחררנו את הפרות לאחר החליבה גילינו ששתי פרות "דורשות". אסור היה להחמיץ את ההזדמנות, כי לאחת מהן היו בעיות פוריות. דב החליט שאנחנו שנינו ניקח את הפרה לפָּרִיה.  הפר היחידי בפריה היה ויקטור המיתולוגי – יצור ענקי, אימתני ומפחיד. היתה עמדה מיוחדת שבה נקשרה הפרה, כאשר אחוריה מופנים להפריה.  ויקטור, כמובן, ידע מה עליו לעשות וכבר היה בכוננות – נושם ונושף בהתרגשות מובנת. הוא התקרב קרוב מדי לבריח שהפריד בין רגעי האושר לבינו. דב הורה לי מיד לתפוס את הנזם שבאפו של ויקטור ולמשוך את היצור הצידה!   אין מה לומר: זה היה מפחיד וקשה – אבל עשיתי זאת. דב הזיז את הבריח, אני שחררתי את ויקטור והוא עשה את המצופה ממנו.   בשלב זה דב היה אמור להחזיר את הבריח למקומו, כדי לחסום את הפר, אבל הבריח, שכל-כולו צינור ברזל חלוד שהיה אמור להחליק בקלות לחור בעמוד שממול – נתקע. הפר ניצל את הזדמנות חייו, וקפץ על הפרה בשנית, ובשלישית, וברביעית...

לא היתה לי ברירה אלא לתפוס אותו שוב בנזם, באמצע מעשה האהבה, ולמשוך אותו הצידה, ובעוד אני מתאמצת להרחיקו מהפרה, הצליח דב לסגור את המחסום.

לצערנו, למרות המאמצים האינטנסיביים של הפר וה"אקסטרות" - לא התעברה הפרה וכגורלה נחרץ.

ימים ספורים לפני שהוחלט על הכנסת חליבה ממוכנת עזבתי את הרפת, בדרכי הלאה.