|
אני מאד אוהב בעלי חיים. גדלתי בבית עם חיות. היו לנו כלבים, בעיראק, בבית, כל הזמן. כשהורגים חיה, זה כואב לי ומצער אותי מאד.יש לי מין הרגשה כזו, חזקה, מחשבה כזו: הורגים ציפור, סתם כך - אולי יש לה קן וביצים... וקוטעים את גלגל החיים שלה.
פעם הייתי הורג נחשים, כי פחדתי מהם. בעשרים השנים האחרונות, הייתי לוקח את הנחש למקום אחר, אבל לא הורג אותו. כשעבדתי בלול, לפני עשר שנים, לא פעם הייתי תופס נחש צפע. הייתי לוקח ושם אותו בחוץ. פעם ראה עידו נחש גדול מאד, ואמר: "מנשה, צפע". הוא שם אותו בתוך פח אשפה ריק. אני באתי, לקחתי אותו ושמתי על הגדר. לא יכולתי לעבור את הגדר לכן שמתי אותו מגולגל על הגדר, שיטחתי אותו עם המגרפה ודחפתי, שילך החוצה, הוא נלחם איתי והתחיל ממש להתנפל על המקל, נלחם איתי שהוא רוצה לחזור. בסוף הוא נכנע, והלך למקום אחר, אבל אני, לפחות, הייתי שקט. אני יודע שהצלתי את חייו. לי היה באמת הרבה נסיון עם נחשים.
| נירה אופיר, אשתו של מנשה, מספרת גם היא מעשה במנשה ובנחש:
ערב החזרת סיני למצרים יצאו חברי הקיבוץ לטיול במרחבי סיני, בשלושה אוטובוסים. באחד הערבים ישבנו סביב מדורה, על שפת הים. מנשה החל בסיפורי הנחשים הרבים שלו, סיפורים ציוריים ומרתקים. כל המסובים נשארו לשבת עד שעה מאוחרת סביב האש, והאזינו בפה פעור
ובנשימה עצורה לסיפוריו. בסביבות אחת בלילה כיבינו את המדורה והלכנו לישון. מנשה האיר בפנס סביב המקום שבו התארגנו לשינה.
"מה אתה מחפש"? שאלתי אותו. "יש פה אולי נחשים, מתחת לאדמה, לחול", ענה לי. "אֶה, אתה והנחשים שלך, כל הזמן אתה חי עם הנחשים". אמרתי.
נכנסנו לשקי השינה ונרדמנו. עם בוקר התעוררתי, כשמנשה לוחש לי: "תסתכלי על היד שלי". ידו היתה פרושה לצד, ובצמוד אליה שכב מגולגל נחש. "אל תזוז!" הוריתי לו, וזחלתי בזהירות מתוך שק השינה שלי. ניגשתי לסככה המרכזית שבה נמצאו כמה מחברי הקיבוץ שהשכימו קום, והודעתי להם:
"שפיפון קטן צמוד לידו של מנשה, מתחמם בחוּמה". בתחילה איש לא האמין לי, אולי בגלל השלווה שבה דיברתי, אך כשהתחלתי ללכת חזרה הצטרפו כמה בחורים, לראות על מה דיברתי. בכוחות משותפים תפסו את השפיפון והכניסוהו לצידנית שרוקנה מתכולתה. השפיפון המשיך לטייל אתנו בתוך הצידנית עד סוף הטיול, ואז הועבר ל"אורנים". הוא זוהה כשפיפון המיוחד לאזור סיני בלבד, ושימש ללימודי הטבע בסמינר. במשך שנים המשכנו לקבל דרישות שלום מהשפיפון, ע"י תלמידי "אורנים", והדבר שימח אותנו מאד. אחרי הטיול פירסם וילי ב"בנרבתה", בעמוד השער, ציור של נחש ומנשה מחלל בחליל .
|
 |
|