שיחים כארזים

על שעותיו הטרגיות האחרונות של משה שמע אברהם רק בשנה האחרונה, "ממקור ראשון". גלעד גלבוע, תושב חדרה, נתקל דרך מקרה, בסיפור על משה וביקש לחקור בנושא. גלבוע ואברהם פגשו במי שהיה מנהל בית ספר בכפר קרע, עבדול ראוף, שבאותם ימים היה בחור צעיר, והוא סיפר: "אנשי כפר קרע השתאו מגבורתו של משה שלחם יחיד נגד כל הכפר. הם זעמו על כך וביקשו לנקום בו. כאשר הוא נפל בידיהם היה משה עדיין חי והם עינו אותו והתעללו בגופו. ראוף, ראה "שעושים לו דברים רעים והלך משם". כאשר שאל אותו אברהם: "איך זה הסתיים ?" הוא השיב: "ירו לו כדור בראש".

גופתו של משה הייתה במהלך כל אותו יום בידי ערבי כפר קרע וכפר ערערה, ובאמצעות הבריטים החל מו"מ להחזרתו. כך נקבע שהגופה תונח למחרת, על הסלעים משמאל לכניסה לכפר קרע ומשם היא הועברה לקבורה, תחילה ארעית בקיבוץ גבעת חיים ולאחר מכן למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

יעקב, אחיו של משה ואברהם, נפל בקרבות על העיר העתיקה בירושלים ונקבר בהר הזיתים. לזכר שני בניו שנפלו הוציא אביהם ספר זיכרון: "שיחים כארזים". זכר משה הונצח גם על-ידי קביעת השם "גבעת משה" לגבעה שעליה היה "מבצר משטרת כרכור", שנכבשה מידי הערבים.

המעגל נסגר כאשר אילן שדה, ראש המועצה האזורית מנשה, נטל על עצמו לסייע למשפחה בהנצחת הלוחם שנפל באזור והמועצה האזורית שנרתמה לנושא, יחד עם הקרן הקיימת לישראל, הקצתה מקום על הגבעה, שליד אנדרטת משמר הגבול, בצומת ברקאי כדי להקים מצבת זיכרון; "זהו מקום שאין ראוי ממנו", אומר האח, שכן "לפי העדויות, נפל משה בטווח ראייה מגבעה זו". בחודש מארס האחרון, הוסר הלוט מעל יד הזיכרון לזכרו של משה יוסף לבנון ז"ל, איש הפלמ"ח. האבן המשמשת לאנדרטה, אומר שדה, נבחרה על ידיו והובאה למקום משדות מענית.