המטעים הראשונים ניטעו בואדי (שכיום "נטועות" לאורכו שכונות מגורים). העצים הראשונים היו שזיפים צהובים מזן "אוגדן" ואדומים קטנים מזן "מטלי". מיד אחרי מלחמת השחרור ניטעו לאורך הגדר הדרומית של הקיבוץ-של-פעם עצי שזיפים, אפרסקים, אגסים, תפוחי עץ. מאוחר יותר ירדו לואדי מייסר. אחת החלקות המפורסמות של תפוחי עץ ניטעה דרומית לבארות של מענית ונקראה ה'/2. כיום עומדת שם חוות לולים בשם ה'/2... כ- 10 דונם מטע שסק, שהינו פרי סובטרופי למעשה, נכללו גם הם במטע הנשירים והיוו אבן שואבת לחניכי גבעת-חביבה, שבאו לגנוב פירות. צוות המטע כלל קבוצה של חברים ותיקים, רובם מהליטאים, שהתמידו בעבודה מהקמת המטע ועד חיסולו. לצידם עבדו צעירים רבים שהתחלפו עם השנים. המטע האחרון שנותר אחרי עקירת שאר עצי המטע בגלל שיקולי כדאיות כלכלית הוא מטע האגסים, שהיה מול מתקן "מקורות" בצומת אבו טיטני. גם הוא נעקר, בסופו של דבר, על אף המאבקים הקשים של ותיקי הנוטעים. מול תחנת ההסעה של התלמידים בשדה שהיום זרועה בו חיטה, היה מטע תפוחים ג', וגם מטע אפרסקים ומשמשים. שדרת הברושים שעדין עומדים שם זקופים וגם אלו שנטועים לאורך הכביש העוקף ניטעו כדי להגן על עצי המטעים מהרוח, והם זכר אחרון למטעי הנשירים של מענית.
צוות המטע כלל קבוצת חברים ותיקים, רובם מהליטאים של קיבוץ "אודים" לשעבר, אשר התמידו בעבודת המטע עד לחיסולו הכאוב: גרשון סוקול, פנחס שקלאר, אריה גמר, צבי מרגלית, פנחס גרינוולד, לולק לוין, יצחק נויבירט והצעירים יוסי פלד ואילן שדה. המטע חייב עבודות המוניות עונתיות ורבים החברים והחברות שנטלו חלק בגיוסים לדילול וקטיף.
ענף המטע חוסל סופית בשנת 1975.
