אסתר לדרמן
1932-2024
אסתר לדרמן נולדה בשנת 1932, עשרים לחודש מרץ,וחיה כמעט תשעים ושתיים שנים. היא נולדה בשם
אלפרידה הרצבאוור ובהמשך נקראה גם תמר טרבייטש.
כך סיפרה אסתר: "נולדתי לאבי פרץ ולאשה, אותה איני יכולה לכנות אמא, כי אני לא יודעת מי היא. אשה זו
הותירה צלקת בגופי, אותה אני נושאת עד היום. היא גרמה לכוויה קשה בגופי כשאני תינוקת עדיין. כשהחלמתי
מהכוויה, אבי העביר אותי לאימו, סבתי, שחיה בכפר הגרמני זייצי, על גבול צ'כיה. שם גדלתי עד 1940. היה לי
טוב אצל סבתי.
כשהייתי בת שמונה, סבתא העבירה אותי למשפחה קתולית. את סבתא שלחו הנאצים למחנה טרזיינשטדט ושם מצאה את מותה. גרתי אצל משפחת קוק. אם המשפחה הייתה משותקת, ואני,כילדה, עשיתי את כל עבודות הבית.
עם תום המלחמה הגעתי לבית יתומים בצ'כיה. ארגון הג'וינט חיפש ילדים יהודים שנשארו לבד, ללא קרובי משפחה. כך מצאו אותי, אבל אף פעם לא סיפרו לי מי אני, מאיפה הגעתי, למי אני שייכת. לא ידעתי על עצמי ועל מוצאי דבר. האם אני יהודיה? ומה זה אומר."
מבית היתומים עברה אסתר, אחרי שנתיים, לברטיסלבה, שם הייתה ההכשרה של השומר הצעיר. בהמשך, כשהיא בת שבע-עשרה, הגיעה לישראל עם קבוצת "אל על" והופנו לקיבוץ מענית. היו שישים וארבעה נערים ונערות שהגיעו למענית ורק חמישה נשארו בקיבוץ.
על הפגישה המחודשת עם האבא, כאן בארץ, סיפרה אסתר -
"הגעתי למענית מתוך ידיעה שאני לבד בעולם, ואז נאמר לי לנסוע לירושלים שם מחכה לי אבי. הגעתי לירושלים לפגישה העלומה, לא ידעתי את מי אפגוש. ראיתי לפני איש מבוגר ואיתו אישה זרה לי. פשוט לא ידעתי איך להתייחס אליו. עד גיל שבע-עשרה לא ידעתי עליו דבר, לא הרגשתי כלום כלפיו, אבל שאלה אחת הציקה לי ואותה הפניתי אליו: איפה היית כל השנים בהן אני כל כך סבלתי, התגלגלתי מבית לבית? לא הייתה לו תשובה עבורי.
אבי הגיע לארץ לפני פרוץ המלחמה וחי בבית יוסף. גיליתי אז שיש לי אחות אותה לא ראיתי עד עצם היום הזה. אחות שחיה בגרמניה, מבוגרת ממני בשש שנים. הוא סיפר לי שכתב לה וביקש ממנה לבוא לישראל וגם סיפר לה שיש לה אחות בארץ. התשובה שהוא קיבל ממנה, שהיא לא רוצה לבוא לישראל כי מספיק סבלה כיהודייה. לצערי אני אפילו את שמה לא יודעת. מה שעוד סיפר לי אבא שהיא התחתנה עם חיל גרמני שהציל את חייה במלחמה.
אבא אהב אותי מאוד, את זה חשתי מיד, אך לא יכולתי להבין למה אני לא אוהבת אותו. לצערי לא נוצר בינינו קשר, הוא אבא שלי אז מה. אבא ביקש שאישאר איתם בירושלים, הם משפחה שלי והגיע הזמן להיות יחד. אבל אני חד-משמעית הבהרתי לו שאני חיה בקיבוץ, שם הבית שלי ולשם אני חוזרת.
למרות הריחוק שלי ממנו, אני לא שכחתי שהוא אבי, ובשנת 1955 הבאתי אותם, אותו ואת אשתו, אלי לקיבוץ, כאן חיו עד יומם האחרון. אבי ואשתו שניהם קבורים במענית."
בזמן הזה, במענית, היו במענית, נערים ונערות מעליית הנוער, יתומי המלחמה מפולין - קבוצת "ניצנים". שם אסתר פוגשת את לונקה –אריה.
אסתר: "לונקה ואני נקשרנו זה לזו ולבסוף התחתנו. שנינו צעירים והרצון להיות יחד גבר על כל המכשולים. בשנת 1952 נולד בננו הבכור , עוזי. אני, שלא גדלתי בבית מסודר, עם הורים אוהבים ודואגים, החלטתי שכל מה שאני לא קיבלתי ולא היה לי אתן לילדי. כל חיי נאלצתי לדאוג לעצמי ולא גדלתי בבית מוגן. הייתי בת עשרים כשעוזי נולד. מאוד שמחתי בו ובאמת נתתי לו את כול החום והאהבה שהיו עצורים בי. בשנת 1961 נולדה בתנו אסנת. כשראיתי את התינוקת הקטנה והמתוקה נזכרתי בכוויה שגרמה לי אמי, ולא יכולתי להבין איך אפשר להרע ליצור מקסים כזה. אין לי מושג למה היא עשתה זאת, איך פגעה בי כול כך.
החיים בקיבוץ היו טובים וכל אחד מאתנו תרם את חלקו, במשך השנים עסקתי בהרבה תחומים במשק. עבדתי בגן ירק, עבדתי במטבח. כל השנים הייתי באקונומיה. בשנים האחרונות הרביתי לאפות, אני מאוד אוהבת לאפות.
יחד עם לונקה התבגרנו. ידענו ליהנות מהחיים , היינו נוסעים לטיולים בחו"ל, לפעמים יחד ולפעמים כל אחד לחוד. למרבה הצער והכאב, בשנת 2007 לונקה חלה ותוך זמן קצר נפטר. למזלי אני לא לבד כי יש לי משפחה נפלאה."
אסתר אהבה את החיים, וגם אחרי מותו של לונקה המשיכה לחיות ולבלות. נסעה לחו"ל כל שנה עם אסנת ובילתה עם חברות. ובעיקר נתנה את כל כולה למשפחה – ילדים ונכדים. באהבה גדולה.
בין כלל עיסוקיה של אסתר, היה לה תחביב, הרבה שנים – בשעות הערב והלילה עשתה פאזלים של מאות ואלפי חלקים. כששומעים את קורות חייה, נראה כאילו ניסתה שוב ושוב לפתור את הפאזל של חייה ומשפחתה. פאזל קשה ומורכב, שלפחות חלק אחד (אחת) תמיד היה חסר.
לאסנת ועוזי ולכל המשפחה -אנחנו אתכם בצערכם. תודה לסוניה המטפלת האהובה שטיפלה בה באחרית ימיה, ולבית לידור בברקאי.
תודה לאסתר על חיוך ומאור פנים. יהי זכרה ברוך.
3.3.2024
היום בבוקר נפטרה אסתר לדרמן(לאחר מחלה קשה בבית אבות של קיבוץ ברקאי). מועד הלויה (יום ראשון) יפורסם בהמשך היום. היתה סבתא ואמא מסורה, לזכרה מספר מילים
מענית.
היה לנו סדר יום קבוע בבקרים למדנו בבית הספר הציבורי בעיר שם למדנו את השפה הצ'כית שהייתה השפה הרשמית גם רוסית למדו אותנו ובהכשרה למדנו עברית וכשחזרנו יצאנו לעבודה. אני עבדתי אצל תופרת הבנים עבדו בבית חרושת.
בערבים היינו יוצאים כול הקבוצה אל אחד האולמות המפוארים בברטיסלבה שם ראינו אופרות שונות כמו "כרמן", "ריגולוטו". כמעט כול ערב יצאנו. אני לא יודעת אם הייתה כוונה חינוכית מאחורי זה, אבל כדי לא לשבת בחוסר מעש הוציאו אותנו לראות תרבות.. אני אשית לא ראיתי קונצרטים אבל מאוד נהנתי מהאופרות שראיתי.
אני זוכרת באחד מימי החורף שבנו מן ההצגה הרחוב היה מכוסה במעטה לבן, שלג ופתאום התחלנו לשיר, לשיר בעברית, לא ידענו את כול המילים אבל הרגשנו שזה מתאים לנו.
אחד המאכלים המעניינים שלמדו אותנו בהכשרה זה להכין סלט ישראלי. סלט ירקות. עד היום ההוא האוכל העיקרי שהכרתי היה לחם ותפוחי אדמה. לאכול ירקות היה משהו חדש בשבילי.
לשבת עמדו להכין צ'ולנט עוד מאכל בלתי ידוע. החברה מן המטבח שלחה אותי העירה לקנות בשר לצ'ולנט. בשבילי בשר זה בשר ואני הבאתי בשר חזיר כי זה הבשר שהכרתי. היא לא גערה בי אלא הסבירה לי שאנחנו היהודים לא אוכלים חזיר זה טרפה. כמובן המושג הזה לא אמר לי כלום, אבל אם אני יהודייה וזה אסור לנו, אז זה אסור.
בגיל 17 עליתי לישראל. הגענו מברטיסלבה לאיטליה שם שהינו שבועיים במחנה מעבר ומשם הפלגנו לארץ באנייה 'גלילה'.
בארץ נשלחנו למחנה עולים גדול בקרית שמואל ומשם העבירו אותנו כחברת הנוער "אל על" לקיבוץ מענית. הינו 64 ילדים ורק שתים נשארנו בקיבוץ.
הגעתי למענית מתוך ידיעה שאני לבד בעולם, ואז נאמר לי לנסוע לירושלים שם מחכה לי אבי.
הגעתי לירושלים לפגישה העלומה, לא ידעתי את מי אפגוש. ראיתי לפני איש מבוגר ואתו אישה זרה לי. פשוט לא ידעתי איך להתייחס אליו. עד גיל 17 לא ידעתי עליו דבר לא הרגשתי כלום כלפיו, אבל שאלה אחת הציקה לי ואותה הפניתי אליו. איפה היית כל השנים בהן אני כל כך סבלתי, התגלגלתי מבית לבית. אך לא הייתה לו תשובה עבורי.
אבי הגיע לארץ לפני פרוץ המלחמה וחיי בבית יוסף. גילתי אז שיש לי אחות אותה לא ראיתי עד עצם היום הזה. אחות בתו שחיה בגרמניה, מבוגרת ממני בשש שנים. הוא סיפר לי שכתב לה ובקש ממנה לבוא לישראל וגם סיפר לה שיש לה אחות בארץ, התשובה שהוא קבל ממנה שהיא לא רוצה לבוא לישראל כי מספיק סבלה כיהודייה. לצערי א ני אפילו את שמה לא יודעת.
מה שעוד סיפר לי אבא שהיא התחתנה עם חיל גרמני שהציל את חייה במלחמה.
הייתה לו תמונה שלה והוא אראה לי אותה, ראיתי בחורה יפה, יפה מאוד בעיני . כמה חבל שאין לי את התמונה שלה כי אישתו של אבי השמידה את כול התמונות אחר מותו.
מודה גם אני לא חיפשתי כי לא היו בידי שום פרטים עליה אבל היא ידעה על קיומי, ידעה איפה אני אך כנראה שלא הייתה מעוניינת.
עכשיו אני נזכרת שסיפרו לי כשגדלתי כי בקיץ כשחייתי אצל סבתי, ואני תינוקת עדין, בקרה אותה נערה צעירה אולי הייתה זו אחותי, מי יודע.
אבל אבא אהב אותי מאוד את זה חשתי מיד, אך לא יכולתי להבין למה אני לא אוהבת אותו, לצערי לא נוצר בינינו קשר, הוא אבא שלי אז מה.
אבא בקש שאשאר איתם בירושלים, הם משפחה שלי והגיע הזמן להיות יחד. אבל אני חד משמעית הבהרתי לו אני חייה בקיבוץ שם הבית שלי ולשם אני חוזרת.
אבי הגיע לישראל כבר בשנת 1939, כך שהוא לא חווה כלל את ימי המלחמה. למרות הריחוק שלי ממנו אני לא ששכחתי שהוא אבי ובשנת 1955 הבאתי אותם, אותו ואת אשתו, אלי לקיבוץ שם חייו עד יומם האחרון. אבי ואשתו שניהם קבורים במענית.
תמונה מספר 4
אסתר אביה ואשתו בקיבוץ
באנו לקיבוץ מענית מתרבות גרמנית וצ'כית והתקשינו להסתגל לתרבות הישראלית המחוספסת והשונה כל כך, שהייתה אז בחיתוליה ולא דומה בכלל למה שהכרנו אופרות, הצגות, קונצרטים. באולמות מפוארים, ואני עכשיו במענית וערב אחד אומרים לנו שהקיבוץ נוסע להצגה.
עולים למשאיות ונוסעים. אנחנו מגיעים לכרכור. באמצע שום מקום עומד אוהל נכנסים יושבים על אבנים, מולנו קבוצת אנשים מתחילה לדבר "מזה אני" שואלת ואחד החברים עונה לי 'זו היא ההצגה'
אני זוכרת "שוק" אחר שעברתי אז בקיבוץ כשראיתי את החברות מעשנות. אחרי המלחמה נשים לא עשנו ברחוב רק זונות עישנו בפרהסיה, וכשריאתי את החברות המעשנות חשבתי לעצמי מה יש כאן כול כך הרבה זונות?
בימים ההם לא היו טלפונים לא הייתה טלוויזיה, אז מה עושים בזמן הפנוי נפגשים בערבים במועדון, שרים ורוקדים.
בזמן הזה הגיעו לקיבוץ חברי נוער בעלית הנוער, יתומי המלחמה מפולין. שמחתי לפגוש חברים לכאב והתחברתי איתם. במשק כעסו עלי שאני מתחברת עם הפולנים ומקלקלת את האווירה, בעיקר חברותי עם לונקה החליטו להפריד בינינו ולשלוח אותי לקיבוץ העוגן כמובן שסירבתי. עזבתי את הקבוצה שלי ועברתי אל קבוצת "ניצנים", אל לונקה –אריה, וחבריו.
גם לונקה נשא עמו סיפור הישרדות לא פשוט והנה הסיפור שלו כפי שסיפר אחרי שנים למשפחתנו.
"עם פרוץ המלחמה ב1939 גויס אבי, יהודה, לצבא הפולני, לאחר שישב קודם לכן בבית סוהר פולני כי הואשם בפעילות סוציאליסטית. אמי, יהודית, נשארה לבדה עם ארבעת ילדיה. עד ראשית 1940 חיינו בעיירת הקיט אוטווצק. באותה שנה הקימו הגרמנים בעירה גטו, כשרבו הגזירות והאיומים מצד הגרמנים, הייתה אמי אובדת עצות. היא הבינה שלא תוכל לטפל ולשמור בעצמה על ארבעה ילדים והיא חייבת להיפרד מהשניים הגדולים יותר.
אימא אמרה בעיניים דומעות :'לונקה, קח אתך את בוריס אחיך וצאו מזרחה. תעברו את הויסלה לכיוון השליטה של הסובייטים". אחי הבכור בן השתיים עשרה ואחותי בת השנה וחצי . נשארו עם אימא, ואני אז בן תשע שנים, עם אחי בוריס שהיה בן שבע יצאנו לדרך. אימא הכינה לנו שתי שקיות קטנות עם מעט אוכל, נשקה לראשנו תוך שהיא מחבקת אותנו וממררת בבכי. ימים מעטים לפני כן נרצח דודי בחצר ביתנו על ידי הנאצים, לעיניי אמי והיא ידעה , שאין לה ברירה אחרת אם היא רוצה להציל את ילדיה מגורל דומה.
יצאנו מזרחה לכיוון הוויסלה , בדרכים לא דרכים הגענו קרוב לוורשה, שם הצטרפנו למשפחה שגם פניה היו למזרח. איתם הלכנו כשמונה חודשים. במשך הזמן הבנו שאנחנו נטל למשפחה והתנתקנו מהם. לקחנו את גורלנו בידינו. מצאנו את עצמנו בתוך סביבה פולנית עוינת ונמנענו מלהיכנס לישובים.
עברנו בעיירות ובשדות הרחק מדרכים ראשיות. בלילות ישנו בסבכי היערות. בשל ההליכה הממושכת התנפחה רגלו של אחי הקטן ובמקום התפתחה דלקת מוגלתית, הוא התקשה בהליכה לכן נשאתי אותו על גבי כשפנינו כול הזמן מזרחה.
כשהתקרבנו לגבול הסובייטי השארתי את אחי ביער ונכנסתי לכפר פולני, פניתי לאחד מהם ובקשתי עזרה. האיכר בטוב ליבו, התמלא רחמים עלי ונתן לי משחה נגד פצעי מוגלה לסוסים.
חזרתי ליער אל המקום בו השארתי את אחי הקטן, אבל הוא לא היה שם, סברתי שאולי טעיתי בדרך והייתי אובד עצות ומיואש. הסתבר לי אחר - כך כשעזבתי את אחי לבדו ביער לחפש עזרה בשבילו, הגיעו גרמנים ליער והוא מרוב פחד טיפס ועלה על אחד העצים להסתתר מהגרמנים.
בינתיים הוא נרדם בין ענפי העץ הסבוכים ואני באמת נמצא במקום הנכון אך לא רואה אותו, מבוהל כולי. מה גדולה הייתה שמחתי כשריאתי את אחי ירוד מן העץ.
המשחה שנתן לי האיכר אכן עזרה, ואנחנו המשכנו להתקדם אל הגבול הסובייטי. חצינו אותו, וליד העיר ברס-ליטובסק העבירו אותנו לבית-יתומים סובייטי ובו ילדים בני עמים שונים, ואני אז בן עשר כמעט. במוסד הזה הייתי עם אחי כשנתיים.
אותי העביר אז , אני הבוגר, לבית-ספר מקצועי שבו עסקו ביציקת מתכות למטרות צבאיות. הורחקתי מאחי הקטן מרחק של 300 ק"מ, אך מדי פעם התאפשר לי לבקרו.
בשנת 1944 התחילו להקים בית יתומים פולני בסביבות סברדלובסק שבהרי אורל. הועברתי אליו ועבדתי שם בבית חרושת. שם הייתי עד תום המלחמה. במאי 1945 הודיעו שיוצאת רכבת המחזירה אזרחים פולנים חזרה לפולין ובכלל זה ילדים מבית היתומים שבו היה אחי הצעיר.
עזבתי את סברדלובסק ועליתי לרכבת הנוסעת הפעם מערבה, לכיוון פולין, כדי לחפש את אחי ולהתאחד אתו. כשהתקרבתי לגבול הפולני יצאתי לחפש את האיכר שעזר לנו בעת צרה.
אני אז כבר בן חמש עשרה, בוגר, ושבע סבל, כשמאחורי ניסיון חיים קשה. האיכר לא הכיר אותי אבל אני השארתי לו מתנה כאות תודה על הצלת אחי הקטן.
הגעתי לפרבר פרגה שליד וורשה, שם ניגש אלי קצין פולני ואמר לי כי דודי מחפש אותי. הדבר היה מוזר בעיני, מי הדוד שמחפש אותי. הסתבר לי אחר כך שהיה זה שליח של "השומר הצעיר", וכך הם אספו את יתומי המלחמה לקראת העלאתם לארץ.
יחד עם אחי הועברנו לקן של "השומר הצעיר". ביקשתי לבקר בעירי אוטווצק, אך מנעו זאת ממני.
הוכנסנו לקיבוץ-הכשרה ושם היינו כשלושה שבועות משם הועברנו לריכוז שומרי בעיר לודג' שם פגשתי את חברי ההכשרה שלימים היו קבוצת "ניצנים". בלודג' היינו כשמונה חודשים ומשם נסענו לגרמניה לחצי שנה, אחר-כך לצרפת ומשם הפלגנו ארצה באנייה "תאודור הרצל", אלא שהבריטים מנעו את עלייתנו למולדת והעבירו אותנו בכוח לקפריסין. שם היינו שמונה חודשים נוספים במחנה מעצר.
כשניתנה לנו הרשות לעלות ארצה מכרנו את השמיכות שלנו ואת הבגדים כדי לקנות משקה לחגוג את שמחת העלייה ארצה. השתכרנו כהוגן.
למחרת המסיבה העלו אותנו על אנייה אנגלית שהביאה אותנו הפעם ברשות למחנה העולים בעתלית. כעבור שבוע ימים העבירו אותנו לקיבוץ מענית, אשר היה במלחמה, מלחמת העצמאות, כישוב בגבול, מיד עם הגיענו למענית השתלבנו במערך ההגנה על המשק.
החיים בשואה, מהילדות ועד בואנו לקיבוץ, למדונו כדי לשרוד צריך להיאבק. עשינו מעשים כשרים וגם לא, הכול כדי לחיות. רק מי שחי את ימי האימה יבין לרוחנו גם אם עשינו מעשים שלא יעשו בקיבוץ. המעשים לא היו רק למענינו אלא למען הקבוצה שהייתה תחליף למשפחה שאיבדנו"
לונקה ואני נקשרנו זה לזו ולבסוף התחתנו. שנינו צעירים אבל הרצון להיות יחד גבר על כול המכשולים.
תמונה מספר 5
אסתר בת 21
החתונה התקיימה אצל רב בכרכור. אחר כך הייתה המסיבה אותה הכנו הכול בעצמנו. היא התקיימה בצריף התרבות של המשק. כול חבר שלנו הכין משהו להצלחת המסיבה. את הכול עשינו בכוחות עצמנו בלי תקציב ובלי עזרה, אבל היה שמח ומרגש וזה העיקר.
בשנת 1952 נולד בנינו הבכור , עוזי, אני שלא גדלתי בבית מסודר, עם הורים אוהבים ודואגים, החלטתי שכול מה שאני לא קבלתי ולא היה לי אתן לילדי. כול חיי נאלצתי לדאוג לעצמי ולא גדלתי בבית מוגן ומגן לא הייתי מוכנה לאימהות הייתי בת עשרים כשעוזי נולד.
מאוד שמחתי בו ובאמת נתתי לו את כול החום והאהבה שהיו עצורים בי.
אני חושבת שכדי לך לכתוב איך עוזי ראה את החיים שלו במשק בימים ההם של לינה משותפת וחיי שותפות.
תמונה מספר5
אסתר לונקה ובנם עוזי
" שמי עוזי נולדתי בשנת 1952, עד כמה שידוע לי לא הייתה סיבה מיוחדת לבחירת שמי.
החיים בקיבוץ בשנות ה – 50 היו קשיים אך בה במידה מעניינים מאוד, החיים שלנו הילדים התנהלו כך, קראו לזה 'חינוך משותף'. כול הילדים מגיל 0 ועד גיל 18, עד הצטרפותנו לצבא, חיים בביתי הילדים , ישנים ביחד, מתרחצים ביחד, אוכלים ביחד, והולכים לבקר את ההורים ארבע שעות מ 16.00 עד 20:00 בלבד , רק ביום שבת הלכנו לבית ההורים מהשעה 10:00 בבוקר עד השעה 20:00 בערב.
החיים המשותפים היו מאוד מעניינים וממש מרתקים הפעילות שלנו סובבה סביב בית הילדים או בית הספר.
בכיתות היסוד למדנו מ 7:00 בבוקר עד 13:00 בצהרים. לאחר מכן הלכנו לעבוד בהתאם לגיל, כמו משק חי, רפת, לול ועוד. עבדנו בין שעה לשעתיים.
בגדים חדשים ונעלים קבלנו פעם בשנה, בחג פסח בשאר ימות השנה התחלקנו בבגדים מקומונה משותפת."
בשנת 1961 נולדה בתנו אסנת, כשראיתי את התינוקת הקטנה והמתוקה נזכרתי בכוויה שגרמה לי אמי ולא יכולתי להבין איך אפשר להרע ליצור מקסים כזה. אין לי מושג למה היא עשתה זאת, איך פגע בי כול כך.
כשהייתי צעירה יותר לא שאלתי את אבי , הייתה לי האפשרות, פגשתי אותו חייתי אתו כאן בקיבוץ, אבל העבר לא עניין אותי, כי הקטע הזה בחיי היה מת בשבילי.
כשאבי היה בחיים לא שאלתי היום אני רוצה לדעת אבל אין כבר האת מי לשאול. שגיתי אני מצטערת אבל משלימה עם המציאות.
תמונה מס' 6
אסתר לונקה והילדים
עוזי ואסנת
החיים במשק היו טובים כול אחד מאתנו תרם את חלקו, במשך השנים עסקתי בהרבה תחומים במשק. עבדתי בגן ירק, עבדתי במטבח.
הייתי מארגנת סרטים בכול שבוע, וכשיצאנו להצגה הייתי זו שחלקה את הכרטיסים לחברים,. כול השנים הייתי באקונומיה. בשנים האחרונות הרבתי לאפות, אני מאוד אוהבת לאפות, למשל לחתונה של בתי אפיתי ל – 1500 איש לבדי.
בקיבוץ אין מושג 'פרישה' עד לפני שנתיים ואני כבר בת 86 ,עבדתי במכבסה, חתני עבד שם ואני עזרתי לו בקיפול כביסה.
גם לונקה תרם רבות למשק. עם קום המדינה קבל המשק קרקעו בנגב. בשנת 1954 כתב לונקה על התחושות שלו בעשיה בנגב.
"זו השנה השלישית שאנו מעבדים שטחי פלחה בנגב –אודה בגלוי- קשה להגיד שהזורעים בדמעה ברינה יקצרו. עד היום לא האיר לנו המזל בנגב. אין לנו יבולי ברכה ולא תמיד הגורם לכך הוא אנחנו. שנה שנה ותלאותיה. עם כי השנה אין באופן מיוחד על מה להתלונן זרענו וגם קצרנו, היבול ממוצע. העיבוד השנה היה טוב אבל כמות הגשמים הייתה בעוכרינו, בין הגשם הראשון לבין השני הייתה הפסקה יותר מדי ארוכה והיה חשש אם יהיה מה לקצור, והגשם האחרון , אפשר להגיד, הציל את המצב."
שנים היה לונקה נהג משאית , בזמן שהקימו את המוביל הארצי סיפר לונקה את חלקו בעשיה ."היה סידור עבודה לניצנים משם לקחנו זיפזיף והובלנו לבית נטופה, כך במשך חודש וחצי. הייתי קם ב2.30 לפנות בוקר וחוזר ב-7.00 בערב, עבדנו קשה אך לא התלוננו."
אחרי שפרש מהנהיגה בשנת 1970 שמש מנהל השיווק של המפעל גלעם בתל אביב. עד לפרישה הפורמלית היה מנהל צי הרכב של גרנות.
יחד התבגרנו ידענו ליהנות מהחיים , היינו נוסעים לטיולים בחו"ל, לפעמים יחד ולפעמים כל אחד לחוד.
תמונה מספר 7
לונקה בטיול בחו"ל עם חברים.
למרבה הצער והכאב לונקה חלה ותוך זמן קצר נפטר. ואני הרגשתי שאנחנו עוד בשיא חיינו. ועד יש לנו המון מה לעשות יחדיו. תקופת מחלתו הייתה לי קשה מאוד. למרבה המזל ההתדרדרות במצבו לא ערכה הרבה זמן, רק כחודש וחצי ובסופו של דבר נחסך ממנו וכן מאתנו סבל רב.
היו הרבה סמנים להיותו חולה אך לא ידענו לקרוא אותם, כמו סחרחורות ואיבוד שווי משקל עד כדי נפילה, שהיום אנחנו יודעים שהם נגרמו בשל הגידול העצום שהיה בראשו. הוא לא התלונן ואנחנו לא יחסנו להם חשיבות מיוחדת, כי אף פעם לא נתנו למיחושים ולמחלות לנהל לנו את החיים.
לונקה לא דבר הרבה על מצבו, אך לי היה קשה לראות אותו האיש שהיה מלא חיים ושמח. שבר כלי שתלוי בי ובאחרים.
כשהכנסנו אותו לבית "לי ולך", בית חולים שבקיבוץ, אחרי שיצא את בית החולים נאמר לנו ש "אין מה לעשות , תנו לו לסיים את חייו בשקט בלי סבל עד כמה שניתן". אך לונקה בקש הביתה לחזור, זה שבר אותי לגמרה ואמרתי לו בוא. "יהיה לך קשה" הוא אמר. "אין דבר, זה חשוב לך וגם לי," עניתי . אני מאוד שמחה על שזכה לחיות את ימיו האחרונים בבית במיטתו, מוקף בבני משפחתו. הוא הלך לעולמו ב- 18.02.2007.
כך ספדה לו חברת המשק הגברת רינה ברקת בין היתר היא אמרה: "לונקה היה מעורב מאוד ופעיל בחיי הקיבוץ. הוא כיהן כמא"ז של הקיבוץ פעמיים והיה מעורב בשמירה על בטחון הקיבוץ במשך שנים רבות.
הוא הקפיד להגיע לשיחות הקיבוץ ולהתבטא בכול נושא שהיה קרוב לליבו. היה לו קשר טוב הן לוותיקי הקיבוץ והן לצעירים, השתלב בכול מעגל חברתי ומצא את מקומו והשמיע את קולו. הוא היה מעורב בתהליכי השינוי, הבין את נחיצותם והסתגל אליהם, כשהוא לוקח חלק פעיל בחברותו במועצת הקיבוץ כנציג שכבת בני גילו.
אבא חם היה לונקה לילדיו אב וחבר להם, לכלתו ולחתנו, וכשנולדו נכדיו לא היה סבא גאה ממנו. גם עם הנכדים מצא סבא לונקה שפה משותפת ואופיו הצעיר חיפה על פער הגיל"
פעם בשנה, בחודש מאי אנחנו מקימים מפגש עם החברים שאתם עלינו ארצה. זה נחמד להיזכר, זה נחמד לשתף מה שעובר עלינו עכשיו.
כול שנה שחולפת ועמה מתמעט מספר החברים שנשארו בחיים.
בשנה שעברה שנת 2019 נפגשנו בהוד השרון, נותרנו כבר 25. השנה שנת 2020 אני חושבת שכבר אין טעם להיפגש, מי כבר נשאר, חולים וזקנים, גם הקורונה כלאה אותנו בבתינו ואי אפשר להיפגם גם עם אלה שעדין חיים בינינו.
בית הקברות מלא בחברים ותיקים. כשאני מסתכלת מסביב אני רואה אנשים חייתי אתם אינם כבר בינינו. אתמול הייתי בלוויה, שלשום הייתי בלוויה.
זה עצוב אבל אלה הם החיים.
כן אלה הם החיים , היום אני בת 88 רוצה להגדיר את עצמי אדם בריא, כי אני מעולם לא נכנעתי. עברתי שני התקפי לב. הראשון ביום הולדת שבעים, 'מתנת יום הולדת'. למרבה המזל זה קרה לי בבית במיטתי. איבדתי את ההכרה ונפלתי מהמיטה אחד מנכדי היה בבית ושמע קול נפילה ומהר אלי. מיד העבירו אותי לבית החולים ושם היצבו את מצבי.
את ההתקף השני קבלתי שנה אחר כך, גם ביום הולדתי, בעת בילוי של נשות מענית בתל- אביב. לא סיפרתי לאף אחת שאני לא מרגישה טוב. רק כשהגעתי הביתה סיפרתי ללונקה מיד הסיעו אותי לבית החולים ושם הובחן ששוב לקיתי בהתקף לב.
יש לי היום שלושה סטנדים שמרחיבים את העורקים ומונעים את היצרותם מחדש.
כול השנים השתדלתי להיות פעילה, להיות עצמאית. אני הולכת שלוש פעמים בשבוע להתעמלות לשמור על כושר ובריאות. גם משתדלת ללכת כמה שאפשר מסביב לבית כי איני מסוגלת ליותר.
לפני מספר חודשים נפלתי ושברתי את האגן. זה קרה שאני לבד בבית מרוחקת מטלפון. זחלתי אליו ואני סובלת מכאבים נוראים, שלוש שעות זה נמשך עד שהצלחתי להזעיק עזרה.
היום אני צריכה להיעזר במטפלת שחייה עמי ולהשלים עם העובדה שאני כבר לא עצמאית אני תלויה באנשים אחרים.
היה לי מאוד קשה להשלים עם זה. אבל השלמתי עם המצב, כנראה שאני כבר לא יכולה לבד.
כן אני לא לבד כי יש לי משפחה נפלאה.
עוזי + רגולה אסנת + דני
דן מיכה בן עומר+ נעה גילי+ ירדן עופרי
רוני אור
בני משפחה וידידים מספרים
אסנת מספרת על הקשר שלה עם אמה
לפני קצת יותר מ- 15 שנה, בערך בשנת 2005, התחלנו אימא ואנוכי במסורת שהיא שלנו, לנסוע יחד לטיול לחו"ל פעם בשנה בקיץ.
ההתרגשות הייתה מתחילה כבר בחורף כשההינו מתחילות לבדוק פרסומים של טיולים ומחליטות לאן כדאי לנסוע, אם איזה חברה ניסע.
ככול שקרב זמן הטיול ההתרגשות הייתה גוברת, היינו מדברות מה נעשה, מה נרצה לאכול. הייתי מדפיסה מיידע על המקומות שבהם נבקר על בתי המלון שבהם נישן. את המיידע הייתי מעבירה לאימא שתקרא וכך מטפחת את ההתרגשות לקראת הבילוי המשותף.
הימים הקרבים לטיול, היו מרגשים ביותר, שוב משחזרות אילו בגדים נארוז, באילו תיקים, כמה כסף צריך מה ניקה למי נקנה מה, והעיקר מי יסיע אותנו לשדה התעופה ומי יחזיר אותנו בשובנו מהטיול.
בטיול עצמו אימא הייתה זו תפסה לנו מקום באוטובוס. ואם בקרנו בארץ דוברת גרמנית היא הייתה מתרגמת ואני הייתי המתורגמנית מאנגלית.
כשישבנו במסעדה דאגנו לתרגם אחת לשנייה את התפריטים. תפקידי היה לסחוב את המזוודות, ולדאוג שאימא תשיא עמה בקבוק מים ותשתה. אני גם הייתי אחראית על הצילומים אבל היום בעידן המצלמה בטלפון הניד. לא פתחנו את התמונות
פשוט נהנינו מהטיול . להכיר אנשים חדשים. להתפעל ממקום מעניינים. פשוט לראות עולם ולזרום אייתו.
טיול שזכור לי במיוחד היה שייט בספינת נהר על הדנובה, לצערי זה היה גם הטיול האחרון שלנו בינתיים. תקוותי היא שיהיו לנו יחדיו עוד.
שטנו בספינת נהר מפוארת לאורך הדנובה מהונגריה לאוסטריה. רב אנשי הקבוצה היו חברים מהקיבוץ או מן המועצה אזורית מנשה. אנשים שהכרנו.
כול יום עצרנו לחוף הדנובה ובקרנו בערים יפות ומיוחדות ומטילות בעיר. בתום הסיור חוזרים אל הספינה לארוחות ופינוקים. זה היה פשוט שייט של פינוקים ורוגע.
שנה אחרי טיול זה תכננו לצאת לשייט על אניית פאר לסקנדינביה. אך המציאות בשנתיים האחרונות מנע זאת מאתנו. מקווה שעוד נצליח לקיים את הטיול הזה.
עוזי מספיד את אביו לונקה [ שנת 2007}
אבא, המוות שלך בא בהפתעה היה קצר ומהיר.
בשנים האחרונות סבלת קשות מבעיות גב והליכה, שגרמו לך להיות חסר סבלנות ורגזן. הבנו אותך והשתדלנו לתמוך בך בכול דרך אפשרית. ובכול זאת המוות היה מפתיע בפרק זמן קצר בין החודשים ינואר ופברואר של שנת 2007. ליווינו אותך כול המשפחה, בקיבוץ בבית החולים ובביתך, וציפינו לנס שתחלים, אך הנס לא התחולל.
אזכור אותך כאבא דאגן ומסור לילדיו ולעקרונותיו. קבעת לעצמך עקרונות חיים קשוחים ולא מתפשרים בחיי הקיבוץ ולמרות כול זאת היו לך חיים טובים ומאושרים. אפשר לומר שלמרות עקרונות החיים הקשוחים של הקיבוץ נהנית מהעשייה רבת השנים במגוון תחומים.
חייך היו רווים באושר ונחת, ונראה לי למרות המוות בטרם עת, מיצית היטב את החיים. השארת משפחה גדולה ומאושרת. המבטיחה לך שנעמד לצאת אמנו לאורך כול הדרך.
אסנת מספידה את אביה לונקה
הזיכרונות שלי אתך מתחילים בילדות. "ההשכבות" בבית הילדים, היית נושא אותי על כפות רגליך. לבושה בסוודר שאהבתי עם הפרווה, וכך הייתי הולכת לישון מוצפת בריחות האפטרשייב שלך וסיפורי הארנב שברח.
כשנולדו הנכדים, היית המאושר באדם. כול כך היית גאה בששת הנכדים. את הנכדים הגדולים לימדת איך שותים, הדרכת אותם בנהיגה. זכית לראות את גילי מדליק נר זיכרון בעיר הולדתך אוטווצק בפולין.
במחלתך עטפנו אותך כול הזמן. דאגנו ופינקנו אותך, גם הנכדים השתתפו איתנו יחד "בתורנויות" בבית החולים.
ביום מותך היינו בבית ונפרדנו ממך בנשיקות. שלחנו אותך לדרכך השלווה עם שקט ואהבה שנתנו לך.
דברי הספד של הנכד הבכור דן לסבו לונקה
מי שהיה הנכד הראשון זכיתי מסבי יותר מאחי ובני דודי. זכיתי להרבה שיחות נפש אתו, שמעתי את הסיפורים שלו על הישרדותו בשואה.
הזיכרון החזק ביותר שיש לי מסבא זה כשהייתי ילד וסבא הסיע אותו בעגלת ילדים ברחבי הקיבוץ. בתקופת מחלתו הקצרה התהפכו היוצרות ואני הייתי מסיע אותו בעגלת הנכים ברחבי הקיבוץ. בקצב החיים שלו זה היפוך בלתי נתפש.
קשר מיוחד היה לנו הספיקו מבטים.
דברי הספד של הנכד מיכה לסבו לונקה
סבא ייזכר כאדם טוב לב, עוזר ומנסה בכול מאודו לחנך אותנו לערכי אהבת האדם. להיות סבלניים וסובלניים כלפי הזולת. התקווה של סבא הייתה שנכדיו היו מנומסים ומחונכים בני אדם.
דברי הספד של עפרי צעיר הנכדים (2008)
השנה שחלפה מאז שסבא לונקה נפטר עברה מהר. אני זוכר את סבא לונקה בא לגן הילדים ומספר לנו הילדים על חייו כילד בשואה. בבית הוא סיפר לי עוד סיפורים, את כולם הוא סיפר בחיוך. אני לא ראיתי את סבא לונקה עצוב.
סבא דאג לי וטיפל בי תמיד, אני זוכר את הריחות הנעימים של מי הגילוח שלו. אהבנו לבלות בבריכה. אני מתגעגע לסבא שלי.
דברים שאמר פנחס זיונץ ליד קברו של לונקה
לונקה - חבר, ידיד ושכן
"נפגשנו לראשונה בעיר לודז' בחודש ינואר 1946. הוא הגיע מבית יתומים רוסי עם אחיו הצעיר בוריס ז"ל. גם כאן בלודז' היינו חבורה של יתומים, שניסו להדחיק את עברם הנורא. לונקה היה שובב גדול . תמיד שמח רוקד בכוך הזדמנות, מציק לבנות וידע להסתדר בכול מצב. מין חיוניות אין סופית, שרק ילדי שואה בודדים התברכו בה. הוא היה חתול שתמיד נפל על רגליים יציבות.
יחד נדדנו שנים ברחבי אירופה ממקום אחד לשני. לעיתים חודשים ארוכים ולעיתים ימים ספורים והכיוון היה ארץ ישראל. הנה כמה תחנות בדרך.
מלודז' עברנו במרץ 1946 לעיר החוף שצ'צ'ין, שהייתה כולה הרוסה מהפצצות הגרמנים. שם מצאנו מבנה רעוע והקמנו קן של השומר הצעיר. אך לאחר זמן קצר עברנו משם בהתגנבות את הגבול הגרמני והגענו לברלין, שהייתה גם היא הרוסה מהפצצות והפגזות הצבא הרוסי. בלילה הראשון בברלין זכינו לראות זיקוקי דינור בשמי ברלין. אלה היו חגיגות הרוסים במלאות שנה לסיום המלחמה ה – 8.5.1946 .
והלאה מינכן, יורנבאד (באזור הצרפתי ), רוזנהים, לינדפלז, הנובר, מעבר לגבול צרפת כפליטים יוונים, מחנה הסוכנות בדרום צרפת - סולון, עליה על האנייה "תיאודור הרצל" במרסיי בראשית 1947, הקרב עם האנגלים, ההגעה לנמל חיפה בלילה מול אורו הכרמל , העברה לקפריסין לשמונה חודשים, חזרה לארץ , מחנה עתלית ולבסוף לתחנה הסופית שלנו קיבוץ מענית והשנה היא 16.12.1947 .
בכול הנדודים האלה לונקה היה דמות מרכזית, שכן תמיד הי צורך במישהו שיידע לארגן דברים, בעל כושר גופני טוב, בעל סמכות. הרוסית שבפיו הוסיפה לו הרבה זוהר והערכה, שכן הרוסים היו בעיניו הגיבורים במלחמה נגד הגרמנים.
רק במענית נדמה היה כי לונקה חש את הגשמת מאווייו. כבר במלחמת השחרור , עוד בהיותנו במסגרת עלית הנוער, לונקה הפך במהרה לאחד המבוקשים על ידי חברי מענית לסיוע בלחימה. הוא קבל אחריות להעביר תחמושת לעמדות. היה פעיל מאוד בקישור בין העמדות וכמובן שמירה בלילות הארוכים. אך רק אחרי המלחמה החלה פריחתו. לונקה נהפך לפלח נערץ. שווה בין שווים עם הפלחים הוותיקים. לכמה הערצה הוא זכה מכולנו. והילדים הראשונים שלנו רצו שלונקה ירים אותם למעלה , אל הקבינה של הטרקטור הענק, כדי להרגיש לרגע קט שגם הם בשמים. כשהילדים למדו בכיתה ב' את נושא "אבותינו", הם כמובן נתקלו בדמות אלוהים בתנ"ך. הם לא ידעו איך לממש בדמיונם את הדמות הזו. בין הילדים היה ויכוח, שכן בעיניהם אלוהים היה אברהם פרנפורט הפלח הוותיק או לונקה הפלח הצעיר.
גם הבנות, בנות " אל על" בעיקר לא היו אדישות ללונקה הנערץ, כך נכנסה לחייו אסתר. הקמת משפחה ובעיקר הילדים שנולדו ואחר כך הנכדים היו מקור גאווה בשבילו. שכן כול ילד וכול נכד הם עבור ניצול שואה ניצחון על היטלר. לונקה גם הצליח הנחיל את זיכרון השואה לילדיו ונכדיו. הוא קרן מאושר כאשר נכדו גילי הגיע לעיירת הולדתו אוטובצק, ומצא את הרחוב ואת הבית שלו. הוא שמח שהנכד הכיר את שורשיו.
רק בימים אלה נתקלתי במכתב מעניין בארכיון משנת 1956. לונקה נקרא לשירות מילואים ארוך. באותו זמן הפלחים של מענית עיבדו קרקעות בנגב ומי עמד בראשם שם בנגב? כמובן לונקה. כאשר פנייה ללשכת הגיוס לשחרר או לדחות את המילואים לא עזרה. הפעיל הקיבוץ את הקבה"א ויצאה משלחת לדרוש לפחות לדחות את המילואים. במכתב ארוך ומנומק אפשר למצוא פירוט כול המכונות החקלאיות שרק לונקה ידע להפעילן, "אם לונקה לא ישוחרר, זריעת החורף של אלפי דונמים לא תבוצע וכול ההכנות לכך ירדו לטמיון" כך נאמר שם ולונקה שוחרר.
ייתכן, באמת, שלונקה לא היה אלוהים, אבל אולי מלאך הוא כן היה. שכן כולו היה לב, לב רחב ללא גבולות. כשכנים במשך עשרות שנים ממש דלת ליד דלת וללא מחיצות םיזיות, יכולנו תמיד לסמוך על לונקה. היו לו ידי זהב וכול בעיה קטנה כגדולה הוא מצא לה פתרון. הגג דולף, הברז מטפטף, צריך להתקין תריס לחלונות , צריך לתקון אביזר כלשהו צריך עצה, הכתובת הייתה השכן שלנו לונקה. כך שנים רבות חיינו ממש כמשפחה מורחבת. הילדים גדלו יחד, האורחים שלהם היו גם האורחים שלנו ולהפך. בטיולי הטבע עם הילדים שלי תמיד היו גם הילדים של לונקה. איני זןכר ולו אירוע אחד של סכסוך או ריב, ואם היה איזשהו חיכוך לונקה ידע כיצד להקטין אותו לממדים זעירים כדי שזה יחלוף כלא היה.
היה חבר, ידיד, שכן , וראו איננו עוד!