רחל פיין – 7.1944 – 12.2023
"אני אופטימית חסרת תקנה"
רחל נולדה ב 3.7.1944 , בת בכורה לשרה ויוסף מנחם. היא גרה בבית התינוקות והוריה גרו באוהל. יוסף בכלל היה בבריגדה כשנולדה. כשחזר, הרבה לספר לה על חוויותיו ממצרים – קהיר, הספינקס, הפירמידות. וסיפורים מצחיקים על הצבא של האנגלים.
לאחר מספר שנים נולד משה, אחיה הצעיר, אבל בין לבין המשפחה גם אימצה שני בנים, כפי שהיה נהוג אז – מיכאל רייק ושלמה אלטמן, ובהמשך את לין. רחל מספרת - "במשפחה שלנו תמיד היו אורחים רבים ומאומצים קיבוציים שונים. ילדי חוץ, מתנדבים, חברי חברות נוער וגרעינים."
בגיל ארבע פונתה עם כל ילדי מענית לכרכור, בעקבות המלחמה. כשהסתיימו הקרבות, חזרו למענית ונוצרה קבוצת סער. "היינו סוערים, בעיקר בלילות, אז קראו לנו סער."
בכיתה ז עברו למבואות עירון, ויחד עם ילדי עין שמר, נוצרה קבוצת שדה. אחרי הלימודים, היו עסוקים בתנועת הנוער – השומר הצעיר. עם סיום בית הספר יצאה רחל לשנת שרות, בקן השומר הצעיר בחולון. שם הדריכה בני נוער וגם עבדה במשמר לילדים, העיתון לילדי מפם.
בשנת 1963 התגייסה לצבא ושירתה כקצינה. כשהשתחררה הלכה ללמוד פיסיותרפיה.
הנה דברים שאמרה, כשהדליקה משואה בערב חג העצמאות במענית -
"נולדתי לאמא שמטפלת באנשים – שרה מנחם, שהייתה חובשת קרבית בקיבוץ, ובהמשך אחות טיפת חלב בג'אסר א זרקא ובכפר קרע. ביקרתי את אמא שלי הרבה פעמים במרפאה בכפר. ראיתי כמה אהבה היא מקבלת מהאנשים. היא השתתפה בכל השמחות שלהם, מחתונה ועד לידה. חיפשתי איך לחבר בין אהבתי להתעמלות, לבין הרצון לטפל באנשים, שירשתי מאמא שלי, וככה הגעתי לפיסיותרפיה. עבדתי במקצוע 35 שנה, וגם היום, בפנסיה, אני ממשיכה עם התעמלות לנשים ולקשישים."
כשסיימה את לימודיה ויצאה להתמחות בירושלים, הכירה את איציק, וכעבור שנה התחתנו. אחרי טיול באירופה חזרו למענית. רחל ואיציק פיין הקימו משפחה נהדרת עם חמישה ילדים – שרית, עתר, דור, חגי וסיגל. והיום יש להם כבר 13 נכדים ונכדות. רחל המשיכה את המסורת וגם היא אירחה ואימצה בני ובנות נוער – עשירה כרמלי, אילן זהב ואיתן שמואל.
משהו חשוב על האימהות שלה - רחל הפגינה נגד שהיית צהל בלבנון, כשדור שירת שם . וכך אמרה – "לדור יש מחויבות כלפי השירות הצבאי שלו. לי יש מחויבות כלפי עצמי כאמא. מרגישה שצריך לפעול בנידון, לעורר חשיבה ולצאת משם. אנחנו קבוצה של 5-10 נשים. מתנועת "ארבע אימהות" וסתם אימהות..."
תחילה עבדה רחל כפיסיותרפיסטית במענית, אבל אחרי 12 שנה החליטה לצאת לעבוד בחוץ, ועברה לעבוד בהלל יפה. כשהתחילה לעבוד ביחידת הפיזיותרפיה בהלל יפה, ממש פרחה, ומאוד אהבה את המקום, שגם העריך את עבודתה. כל זאת יחד עם הקושי לנסוע כל יום, ולעשות כוננויות. היא קיבלה פרס עובדת מצטיינת בהלל יפה, בטקס מרגש.
במשך השנים, בין הלידות והפיסיוטרפיה, רחל הייתה מאד פעילה בוועדות השונות בקיבוץ. וגם עבדה בבתי ילדים ובגלעם .
פעמיים הכה הסרטן במשפחה. פעם ראשונה הופיע אצל איציק במופע חזק, קשה ונחרץ. איציק נאבק במחלה אבל הוכרע ונפטר. בפעם השנייה רחל היא זו שחלתה. היא התמודדה בגבורה וניצחה. – " תזכרו - הגוף בנוי ככה שאנחנו צריכים לזוז. מה שלא זז, מתנוון ומת. ניצחתי את הסרטן כי אני מחייה את הגוף שלי כל יום. אין ברירה."
כשהבריאה מהמחלה וחזרה לתפקוד מלא, נראה היה שרחל נולדה מחדש. כאילו היא מודעת להזדמנות הנוספת שניתנה לה, והיא כאן כדי לחיות ולחיות ולחיות. ככה חווינו אותה כשעברה מולנו עם הקלנועית , וחיוך על פניה. רחל אהבה את הטבע של מענית. הייתה מטיילת בכל הזדמנות, כשבידה שקית ניילון לאסוף את האשפה שהתפזרה ביער. הייתה ממלאת שקית בלכלוכים, ובכך עשתה את המקום לנקי ומזמין לטייל בו עד השבת הבאה.
לאחר מותו של איציק, הכירה את יגאל. המפגש עימו פתח לה פרק חדש בחייה. הייתה מאושרת. טיילה, ראתה הצגות בתל אביב. למדה במילוא. יגאל מאוד אהב אותה ותמך בה.
היחסים עם אחיה משה ומזל רעייתו היו מאוד קרובים והם מאוד כיבדו האחת את השני.
בחוג המתעמלות שהדריכה, חלק בלתי נפרד מהתרגילים הייתה הרכילות המקומית במענית. חלק מהמשתתפות הוסיפו על מצב בריאותן והיא ידעה להנחות ולהוביל במילה טובה ועידוד .
שני ערכים מרכזיים הובילו אותה בחייה – טיפול באנשים, שירשה מאמא שלה, ואחוות עמים שירשה משני הוריה. יוסף שכראש מועצה היה מאד מעורב ביישובים הערבים השכנים, ושרה שהשקיעה את כולה במרפאה בכפר קרע. רחל התלוותה אליהם בעבודתם וינקה את החברות בין שני העמים.
כשנשאלה על אמא שלה, מה היא הייתה רוצה להגיד אם הייתה כאן היום, אמרה רחל – "שחילונים ודתיים יכולים לחיות ביחד בשלום. גם יהודים וערבים. ככה היא חיה עם אחיה הדתיים ועם הערבים בכפר קרע. היא דיברה הרבה על אחוות עמים וקבלת האחר."
והוסיפה - אני אופטימית חסרת תקנה. איציק ז"ל היה תמיד פסימי ואמר לי כל פעם – "תראי שיהיה יותר רע." ונראה שהוא צדק....
תודה רחל, על כל הטיפולים והערכים והאופטימיות שנתת לעולם.
למשפחה הגדולה והטובה – קבלו את תנחומינו. יהי זכרה ברוך.
דברים שהוסיפה לנו, חברתה לקבוצת שדה, עדה גבע מעין שמר –
עדיין קשה לי להפוך את הראש מאדם יקר שאת מדברת אליו לאדם יקר שאת מדברת עליו. אני יכולה להגיד שהייתה לה נוכחות חזקה ובד בבד צנועה, נוכחות יפה, חכמה, טובת לב ומסבירת פנים. שהייתה לה דעה ברורה אבל היא גם ידעה להקשיב, שאימצה בלב חם למשפחתה צעירים (כמו שהוריה עשו והורישו לה את החום וטוב הלב), ובמילוא נתגלה פתאום כמה היא יצירתית (מה שלא קל היה לזהות בגלל שהייתה סגורה ושמרה על פרטיותה). לא שמעתי אותה מעולם מתנשאת או מדברת סרה באנשים, ומגיל הנעורים אוכל להעיד שלא הייתה שייכת לחבורת המציקים למישהו, אלא ההפך הגמור. וגם - יכולת לסמוך עליה שהיא לוקחת משהו, הוא ייעשה היטב. והיא הייתה אדם סקרן ולא מתעסק עם ענייני אחרים, וזה משהו שתמיד מושך את ליבי.
רחל פיין אהובה
קשה ואפילו בלתי ניתן לעיכול ללוות אותך בדרכך האחרונה
אתמול עוד ראיתך נכנסת לכיתת הלימוד שלנו במילוא וקיוויתי שחיוורונך הוא רק חולשה חולפת. לא יכולתי לתאר לעצמי שסוף חייך כאן בעולם הזה, יהיה מהיר כל כך.
אם זכרוני אינו מטעה אותי, שש שנים את לומדת איתי תנ"ך, רשמית אני המורה, אבל באמת היית מורתי לחיים של זקיפות קומה אופטימיות, הנאה, פתיחות הלב ואהבה. למדנו יחד תהילים, המשכנו לנביאים, נשים בתנך, ספרי החכמה, והשנה, זו השנה השביעית שבה למדנו יחד את נבואות שיבת ציון. שש שנים רצופות, ורק שיעורים בודדים שבהם נעדרת. כמעט תמיד דואגת להודיע לי לפני כן שלא תבואי. שש שנים רצופות אפילו הקורונה לא קטעה את הרצף, היית מהלומדות שעברו בקלות לזום, והמשכת ללמוד גם בקורונה, גם במלחמה. שום דבר לא מנע ממך לבוא בשמחה ורעננות בימי שני, להתחיל בתנך ומשם להמשיך לאומנות. לפעמים הייתי יורדת איתך לסטודיו והיית מראה לי את היצירות שלך, את רוצה לראות על מה אני עובדת עכשיו? היית שואלת עם החיוך הנערי שלך, עם הקריצה השובבה. ואז היית מוציאה איזו תמונה משעשעת ושואלת אותי נכון שזה יפה? ואני רק רוצה לברך את אותי ואת כולם שתמיד נדע להשתעשע כמוך, בחומרים, בצבעים, בדמיון. בחגיגה עם מה שיפה בחיים. את מזהה מה זה? היית בוחנת אותי, ובוחנת גם את היצירה שלך אם היא מספיק ברורה. או אם היא מספיק מתוחכמת, זה מקפסולות של קפה, הפתעת אותי ונהנת לראות את ההפתעה.
כמה שאני אתגעגע להנאות שלך.
לא ידעתי שאתאלמנת לפני שנים, לא ידעתי שנאבקת בסרטן, לא ידעתי הרבה מהכאב הזה, לא ידעתי שהיית פיזיותרפיסטית, אבל כל כך מתאים לך, פגשתי אותך אחרי כל זה וראיתי את האחיזה שלך בחיים, את הרצון שלך לשמוח, ואת הרצון שלך לגעת בעומק של הדברים.
ידעת לחיות גם עם הדברים הלא מובנים, לשתוק את הכאב של סימני השאלות, ולחתום את הדברים הלא פתורים במין אמירה מתנגנגת "טוב, נקווה שיהיה טוב".
אני רוצה להודות לך על העינים המקשיבות, החושבות על מה שנאמר. על הדיוקים, על ההערות, על הכנות. בענווה ועדינות הצעת זוית אחרת, חלקת, אמרת שנראה לך כיוון אחר. ותמיד, באמת אני חושבת שתמיד, בוודאי בשנים האחרונות, ניגשת בסוף השיעור להיפרד, לפעמים בחיבוק, תמיד בתודה, כמעט תמיד נשארנו לשתף במשהו שהשיעור הזכיר לך. לדבר עוד קצת. להקשיב עוד קצת. בימים כאלה שהעם שלנו מתמודד על היכולת לחיות ביחד אני רוצה לנצור בליבי את היכולת של שתינו לתת מקום זו לזו, לכבד, להשמיע את הדעות, ולאהוב, כל כך לאהוב.
רחל אהובה, רק לפני שבועיים אני חושבת ניגשת אלי בתחילת השיעור וסיפרת לי על איתן שאימצתם, סיפרת לי בכאב שהוא ממש לא מרגיש טוב, ושקיבלת קישור לאמירת תהילים. אמרת לי שאת תתפללי במילים שלך, וביקשת אם אני מוכנה לומר תהילים לרפואתו, כמובן שהסכמתי, שלחת לי את הקישור לקבוצה שאומרת עליו תהילים, אבל אני לא הספקתי להתפלל, בסוף השיעור ניגשת אלי וסיפרת לי שקיבלת הודעה שהוא נפטר. שתינו עמדנו זו מול זו. היית מאוד מאוד עצובה. זו פעם ראשונה שראיתי אותך עצובה מבלי יכולת לומר את ה"טוב, ממשיכים". שתקת. כאבת. אהבת.
אתמול כשנסעתי הביתה התפללתי עלייך, כשהגעתי הביתה בכיתי פתחתי ספר תהילים, אחר כך הבנתי שכבר בעצם בכל הזמן הזה כבר השבת את נשמתך לבורא העולם.
אולי הכנת אותי לפני שבועיים. שדברים יכולים לקרות כל כך מהר.
שנה שעברה למדנו יחד את ספר קהלת, שעוסק הרבה בשאלת הקיום האנושי, ומסיים בתאור המוות, שבו הגוף שב אל העפר והרוח שבה אל האלוקים אשר נתנה. את רוחך הטובה השבת מידי יום שני, בשעה הקבועה שבה את כבר שנה שביעית, באה אל האלוקים, לומדת מספרי הקודש, מהרהרת בתכנים, פותחת את ליבך לחשוב מחדש, מסתקרנת, ונהנת ממשב הרוח. גם אתמול למרות שכבר בבית לא הרגשת כל כך טוב, משהו בך דחף אותך לבוא, נכנסת באיחור, חיוורת, קצת מהססת, הספקת להיות דקות מעטות בשיעור, כהרגלתך, התיישבת מאחור, עם הרבה מרחב, צנועה, עצמאית, מהלכת בדרכך, היית דקות בודדת משהו בפנים שלך היה אחר, לא הרגשת טוב, ואז יצאת, קראת לאתי לבוא איתך, וכשהרגשת קצת יותר טוב ביקשת ממנה שתחזור, שלא תפסיד את השיעור, אמרת לה שאת מרגישה יותר טוב. כמה שזה מאפיין אותך, רחל אהובה, עצמאית, מסתדרת, דואגת לאחרים שלא יפסידו, אופטימית שיהיה בסדר.
אתי נשארה איתך וקראה לעזרה משם הכל קרה מהר מאוד, בשקט, בצניעות האופיינית לך, בלי שהרגשנו, אפילו לא ידענו, אנחנו המשכנו לקרוא בספרי הנבואה, לאחוז ברוח, ואת עלית בסערה השמימה. רחל אהובה שלנו, את חלק מהותי בחבורת הלימוד, חסרונך יורגש לכולם, הישיבה השקטה מאחור, עם הנוכחות המלאה, חסרונך יורגש לי, יחסר לי החיבוק שלך, המילים הטובות והמפרגנות שלך, החיוך השובב שלך, הסיפורים, האצילות, זקיפות הקומה, האופטימיות, האהבה, הפיוס עם החיים, התבונה, ההתמדה, והיצירתיות המתחדשת.
זו פרידה מהירה
אך אני מתנחמת בכך שלא סבלת, שלא נפגע כבודך, שהשבת את רוחך למרומים ביום ובמקום שבו אהבת להשיב את רוחך בלימוד התנך זו שנה שביעית,
רחל שלנו לכי לאמא רחל, אם יוסף ובנימין, שמבכה על בניה וממאנת להינחם עד שישובו לגבולם, תבקשי עבור ישראל כולו שנדע להיות אחים טובים, ושנשוב כולנו לגבולנו. תתפללי על החיילים ועל החטופים, ועל כל המדינה הזו.
נוחי בשלום על משכבתך רחל יקרה, תהא נשמתך צרורה בצרור החיים תחת כנפי השכינה, בגן עדן תהא מנוחתך, ותעמדי לגורלך בקץ הימין.
לימור שלמון, ז בטבת, תשפד
המורה לתנך ממילוא
לקריאת מידענית שהוכנה לזכרה של רחל פיין לחץ כאן