הנצחה

מאז שהמחלה והכאבים גברו עליו, רונן הסתגר בביתו ומיעט לפגוש אנשים. אולי לא רצה שיראו אותו בסבלו. אולי רצה להישאר בזיכרוננו כאיש אופטימי, חולם ופעיל. איש של עשייה ולא של מחלה.

הנה המילים האחרונות שלו לקהילת מענית, אותן כתב רק לפני מספר חודשים – "לפעמים חלומות מתגשמים!!" בהקשר לפארק הפילבוקס שהתמלא בחיות. כמו שרונן חלם ורצה. איזה יופי של מורשת, לנו שממשיכים לחיות כאן - לפעמים חלומות מתגשמים.

עוד מילים אחרונות שלו, היו – "בוקר נפלא מענית. הנה נתוני הגשמים." רונן היה ממודדי הגשם במענית. ונפלא כאן הקשר בין גשם לחלומות שמתגשמים.

נחזור עוד למילים של רונן, אבל קודם קצת קורות חיים.

רונן נולד במענית, 28.6.1961, בנם הצעיר של לאה וצבי טייף, אח לאלי ומירה. גדל בקבוצת סנונית ובחברת הילדים עבר לקבוצת רקפת. עלה למוסד החינוכי ולמד במרכז הטכנולוגי מנשה. בתקופת המוסד עבד בבננות.

הנה מה שכתב לספר ה 80 של מענית, על שנות ילדותו –

"כילד, בכל מקום בו הלכתי, הייתה תחושה של כיפת צל מעלי. חורשות נרחבות. אזור בתי הילדים היה מוקף באורנים, ברושים ומדשאות. ליד חדר האוכל היו חורשות ודשא גדול. בשכונת החורש היה יער קטן, עם מגוון עצים מיוחד. זה בעצם היה כר המשחקים שלנו. בשכונת הבנים היו אקליפטוסים ענקיים. חלקם עדיין שם. וחורשה עבותה. מגוון חיות הבר היה גדול. ממש למול עינינו הסתובבו שועלים, ארנבות בר, גיריות, תנים, סופיות, ינשופי עצים, תנשמות. בלילות הייתה הרגשה מסתורית וקולות יער ברקע. תמיד תהיתי איך מייסדי הקיבוץ הספיקו לעשות את הפלא הזה שהכול ירוק ומוצל תוך פחות מ 20 שנים."

בשנת 1979, התגייס רונן לצבא והיה מדריך בביה"ס למכ"ים. שנה אחרי שהשתחרר מהצבא עזב את הקיבוץ. בהמשך נישא לשושי ונולדו להם 3 ילדים – ענבר, עמית ונבו . המשפחה גרה בצפון ורונן עבד כמנהל ייצור בתעשייה, בקיבוצים יפתח, נאות מרדכי ושניר.

אחרי לא מעט שנים, בעקבות גירושיו מאשתו, בשנת 2012 , חזר למענית. לבית שלו. הנה מה שכתב על מענית –

" כאשר אני נכנס בשערי הקיבוץ, אני מרגיש חמימות ואנרגיה חיובית של בית. חשוב לי שהקיבוץ יצליח כלכלית ויהיה חזק חברתית, כי זו התמצית של בית טוב ואוהב. בימים קשים הוא תומך, בימי רווחה הוא נותן. הוא לעולם לא ירמה אותך או יתעמר בך. מענית סוגרת 80 שנות חיים. בחלקם הייתי נוכח ובחלקם לא, אבל תמיד הייתה לי לבית."

רונן חזר למענית ולאט לאט החל לצמוח ולפרוח. מן פריחה מאוחרת. קודם פרחה לה הזוגיות עם דנה, שהשתלבה גם היא במענית. ואז עוד משהו פרח עם רונן – הנוי במענית. הוא קיבל על עצמו את ניהול הענף וזה הפך למרכז חייו. ואיתו הפך הנוי למרכז חיינו.

וכך כתב רונן – "ארבע שנים אני מרכז את הנוי במענית. בטיוליי בשבילים ראיתי את השינוי הגדול שמענית עברה. הפינות בהן עברו ילדותי ונערותי נשארו, אבל השבילים בחלקם היו מאוד חדשים לי. רציתי לרכז את הנוי כי ראיתי פה דלת כניסה לקהילה והזדמנות להחזיר למענית את חווית הילדות שלי.

חשבתי, איך אני מחזיר ומשמר את חוויית הילדות שלי למען הכלל. לתפיסתי, בלי חופה מעל הראש ובלי ירוק מתחת לרגליים וצבע באמצע, אנחנו נהיה מדבר אורבני. זה מה שאני עושה בנוי במענית ובפארק הפילבוקס. משחזר את חוויות הילדות שלנו."

רונן היה מאד פעיל בשימור ההיסטוריה של מענית ונכסי המורשת המקומיים, בעל מודעות עמוקה לאיכות הסביבה (יזם את הכנסת עדר הכבשים להדברה טבעית בפארק הפילבוקס), וניהל את הנוי במענית ללא ריסוסים. בנוסף הוסמך כלוכד נחשים ואף הוזעק לא אחת ללכידת נחש בתחומי מענית.

היה איש עבודה בעל המון ידע במגוון רחב של תחומים. היה מחובר בנפש למקום. רק המחלה קטעה את הקשר המיוחד הזה, בין רונן, לבין העצים, השיחים, האדמה, האנשים והאבנים שכאן. בית במובן הכי עמוק ורחב.

דנה עם ילדיו התמסרו לו וטיפלו בו עם החמרת מחלתו. בנותיו גרו לידו במענית עד יומו האחרון. (הבן בשירות סדיר בצבא). קבלו את תנחומינו.

ולך רונן, תודה על כל מה שנתת לנו. מבטיחים לא לשכוח – שלפעמים חלומות מתגשמים.

יהי זכרו ברוך.

נילי

הספד של שרון ברקת לרונן טייף (תמלול).

אנחנו - קבוצת רקפת - היינו קבוצה קטנה מאד במענית, ולקבוצה הקטנה הזאת זה כבר קבר שלישי שלנו פה: לפני 29 שנה איבדנו את חגית, לפני שנה ליווינו את גיל לדרכו, והיום אנחנו נפרדים מרונן.

רונן הצטרף אלינו בתחילת חברת הילדים, מקבוצת "סנונית" הגדולה מאיתנו. היינו מעט ילדים ועוד פחות מזה בנים. כשרונן הצטרף הבנים היו רק יגאל ואני, אז שמחנו מאד לחזוק.

רונן היה מאד פיזי, אתלטי. היה ילד לא קטן והוא גדל להיות נער מגודל ואיש בעל נוכחות מאד פיזית, חזקה. אי אפשר היה לפספס את הכניסה שלו לשום חדר.

הוא לא היה ילד של כיתה ולא נער של כיתה. הוא סבל בלימודים. תמיד רצה להיות בחוץ, בטבע, בעבודה. כשאנחנו עלינו למוסד רונן למד במרכז הטכנולוגי וכך גם התרחקנו חברתית. הוא היה אינדיבידואליסט מאד ואנחנו היינו קבוצתיים מאד, ורונן לא מצא את עצמו במעגלים החברתיים של הקבוצה והמוסד. הוא התגייס לצבא מוקדם, עוד לפני שסיימנו את המוסד וכשהשתחרר אנחנו עוד היינו בצבא. רונן עזב את הקיבוץ ודרכינו נפרדו.

כמעט לא שמרנו על קשר עד שהוא חזר למענית. החזרה למענית היתה מעין תנועה הפוכה לתנועת ההתרחקות וההתבדלות של נעוריו - תנועה של חיבור והתקבלות, עם הרבה נוכחות, כשרונן יכול היה להביא גם את הנוכחות הפיזית שלו כאיש עבודה, כאיש של טבע, וגם את האהבה הרבה שלו למקום, למענית.

להגיד שהיה "איש הנוי" של מענית, זו הקטנה של מה שהוא היה. רונן פשוט חווה את כל הסביבה הפיזית של מענית, העריך וכיבד מאד את הטבע. היה לו חשוב מאד לשמור על מה שיש. הוא אהב במיוחד לגלות פינות מוזנחות, לחשוף אותן ולהפוך אותן לפינות חמד חדשות.

היתה לו חמלה עצומה לחיות , מכל סוג, מכל גודל, לא משנה איזו הגדרה יש להן -מזיקות או ידידותיות. גם אם הוא תפס צפע באורך מטר וחצי ובעובי של היד שלו - הוא היה הולך רחוק ומשחרר אותו.

מענית החזירה לו הרבה הערכה, אהבה והכרה והוא ידע שהוא אהוב ומוערך. היה מאד משמח לפגוש אותו בשנים האלה ולהרגיש את המקום שלו ולראות שהוא עשה את הדבר הנכון.

לבחור ללכת ביום בהיר כזה של תחילת החורף, שכל הירוק מסביב יוצא ומענית זורחת ביופייה – זו ממש אמירה שמתאימה לרונן.

אדמת מענית, שכל כך אהבת וטיפחת, מחזירה לך אהבה ומקבלת אותך אליה היום. נוח בה בשלום.

אמיר מימרן:  חלום ומורשת 🙌🌱 רונן טייף ונוי מענית דקה 07:30- ועד הסוף. בתוך סרטון של דבי לרר המציגה קיבוצים המטפחים נוי בר קיימא- לצפייה לחץ כאן 
לדף הפייסבוק של רונן טייף ז"ל - לחץ כאן

למידענית 41 שהוקדשה לזכרו של רונן טייף ז"ל : לחץ כאן