יעקוב נולד בינואר 1944 ,בלה פאז, בירת בוליביה. בן שני להורים (הרמן ובטי), שהגיעו לשם מאירופה. קרלוס בנדיקט, קראו לו, לפני שהפך ליענקלה. האח הבכור החליט לעלות לארץ במסגרת עליית הנוער, לקיבוץ שער העמקים. זמן מה אחריו, בשנת 1957 , כשהוא בן 13 בלבד, עלה יעקוב לארץ והצטרף לאחיו בקיבוץ.
בשנת 1962 התגייס לצבא. בשנת 1965 השתחרר , ואז גם הגיעו ארצה ההורים. הם גרו בעיר, לא בקיבוץ. בשנת 1975 נשא יעקוב לאשה את ענת, ובהמשך נולדו להם אסף וחן. הם הקימו משפחה חמה וטובה והיום יש להם 6 נכדים. כולם משוש חייו של יעקוב.
הרבה שנים עבד יעקב בגלעם. התחיל כנהג משאית, עסק בגבייה ובהמשך היה שם בתפקיד של מנהל המשק.
אהב מאד את העבודה שם, אהב את האנשים וראה בגלעם בית. אנחנו כאן במענית, התחרינו עליו מול גלעם.
לרב הם ניצחו, אבל כשסיים שם ויצא לפנסיה, קיבלנו אותו בכוחות מחודשים.
אפשר למנות את כל התפקידים שיעקוב מילא בשנותיו בקיבוץ, והם רבים, אבל היה לו תפקיד אחד מרכזי ומיוחד, שהוא בחר בו בעצמו – לעזור לכל מי שזקוק לעזרה.
הוא היה סדרן עבודה ותחבורה ורכז חינוך ושירותים וקשר עם הצעירים. הוא ניהל את בניית הדירות לצורך מעבר ללינה משפחתית. הוא עשה את יום הילד הרבה שנים והיה מעורב בכל צוות כמעט.
אנחנו מכירים את יעקוב כנהג, אבל לא סתם נהג. הוא ראה בזה שליחות – לעזור לאנשים להעביר דברים ממקום
למקום, לעזור להם להגיע – לעבודה, לטיפול, לביקור, לשדה התעופה ולכל מקום שיעלה על דעתם. גם אם זה באמצע הלילה.
הרי אפשר לקחת מונית או רכבת משדה התעופה, אבל זה הרבה יותר כף לפגוש שם את יעקוב, להתעדכן במה שקורה בקיבוץ, לספר לו על חוויות מהטיול. הוא אישית לא אהב לנסוע לחו "ל, כי לא אהב את ההמתנה בשדות התעופה וגם לא את הטיסות. הוא נהג, לא טייס. ואם צריך להנות ולנוח – אז הכי טוב בבית שלו, או במלון כאן בארץ. ושיהיה ברמה גבוהה, כי הוא אהב נוחות.
יעקוב אהב לעזור, לא רק עם הסעות. בכל דבר ולכל אחד ואחת. בשבילו קיבוצניק זה לא מי שהולך תמיד בתלם או שעושה כל מה שהקיבוץ אומר ומחליט. קיבוצניק זה מי שמעורב ותורם ועוזר לכל מי שנזקק.
"יעקוב ברג הוא מי שאתה רוצה לצידך כשמשהו צריך להיעשות" כתב בני. יעקוב הוא גם מי שמתקשרים אליו אם אנחנו בצרה - נתקעים בכביש, או אחרי תאונה חס וחלילה, או פנצ'ר. וגם אם אנחנו סתם אובדי עצות מול המציאות.
סיפרה לי פעם מישהי כאן בקיבוץ, שכשעברה דירה מהשכונה של יעקוב למקום אחר בקיבוץ, הוא התייצב עם הקלאבקאר והעגלה שרתומה לו, והודיע – אני לשירותכם. תעמיסו ואני אוביל כמה שצריך. ככה בלי שביקשו ממנו. כי זיהה שצריכים עזרה.
לא פעם הייתה לו ציפייה שגם האחרים יהיו כמוהו, וכשזה לא קרה הוא התאכזב. וכשפגש אנשים שגם אכפת
להם ורוצים לתרום ולעזור, הביט עליהם בהערצה.
בשנים האחרונות יעקוב היה הנהג של המרפאה. הוא מילא את התפקיד במסירות רבה כמעט עד יומו האחרון. זו הזדמנות להגיד לו תודה והערכה. בעצם, לכולנו יש תודה בלב ליעקב. איכשהו, מתישהו, הוא הגיש לנו עזרה או נתן לנו משהו שאפילו לא ידענו שחסר לנו. אז תודה, יעקב.
בתוך כל זה , יעקוב היה קודם כל איש משפחה. כשדיבר על אסף וחן, היו לו דמעות בעיניים. כל כך היה גאה בהם. והנכדים והנכדות – בבת עיניו. רק שיבקשו משחק או אוכל או הסעה, והוא מתייצב ועושה.( מתוך ראיון שנערך ע"י בי תבורי במסגרת עלון גלעם).
מידענית- נילי שדמי, ערכה את ההספדים שנאמרו במסע ההלוויה - להורדת הקובץ
לחץ כאן
במסגרת עבודה שנערכה ע"י שירה בריד, הנכדה, מדור לדור פורסם קורות חייו של יעקב להורדה
לחץ כאן
באתר הפייסבוק כתבו הספדים רבים מובאים חלקם:
שנה שדה:
משפחת ברג ואנחנו...
לא הרבה יודעים על הסיפור שלנו.
סיפור מרגש של שתי משפחות שנהפכה לאחת..
יענקל'ה ואחיו מיגל עלו מבוליביה לשער העמקים(הקיבוץ הקודם שלנו) שהיו נערים .
בהתחלה שניהם באו לשער העמקים ועם הזמן יענקלה עבר למענית.
סבא וסבתא שלי ז"ל, ההורים של אמא שלי אימצו את מיגל (ואחכ את כל משפחתו) והסבו להם בית חם ונעים...
כך הפך מיגל לאחיה של אימי ולאחיה, ולבן לסבים שלנו ז"ל, ההורים של אימי.
לפני 30 שנה בערך, שהסבים נפטרו, הכל נשאר אותו הדבר ואולי אפילו התחזק..נשארנו משפחה.
שעברנו למענית (לפני 35 שנים),יענקלה לקח את פיקודו של מיגל וכל הזמן דאג לנו והזכיר שהוא תמיד כאן בשבילנו...
אחרי כמה שנים כבר קראתי לו "דוד".
ענת ויענקלה קיבלו אותנו במענית בחיבוק והמון אהבה...
מכאן נוצר הקשר בינינו לבין ענת ויענקלה..
אני רוצה להודות לך דוד, על שהיית כאן בשבילנו
וגם המון בשבילי.
אני רוצה להודות לך על כל מה שעשית עבורי ועשית המון.(אפילו קנית איתי את הרכב הראשון שלי)..
אתה כל כך תחסר לכולנו, לכל המשפחה שכל כך אהבה אותך.
יהי זכרך ברוך איש אהוב ויקר שלנו
