פרומה נולדה ב-13.9.1930 בוילנה שבליטא להוריה יצחק וברטה פַיְימוֹשֶביץ, ולה אחות צעירה ממנה. האב היה מנהל חשבונות במקצועו וניהל את בית החרושת לצבעים של אמו. האם היתה עקרת בית. הבית היה ציוני-מסורתי. האב היה חסיד ובמקביל כיהן כראש הקן של תנועת המזרחי. שני ההורים היו בוגרי הגימנסיה העברית בוילנה ודיברו עברית. בשנת 1936 התכוננה המשפחה לעלות לארץ ישראל, אך משום-מה נמסרו אשרות העליה שלהם למשפחה אחרת והם נשארו בפולין. עד פלישת הגרמנים לוילנה בשנת 1941 ידעה פרומה ילדות שמחה ומאושרת. עם פלישת הגרמנים נשלחו אביה ושני דודיה למחנה עבודה, שם נרצחו כעבור זמן מה, ונשות המשפחה והילדים הוכנסו לגיטו. התנאים היו קשים וכולם סבלו מצפיפות, מרעב ומקור. ב-1943 החלו פעולות לחיסול גיטו וילנה. בסלקציה שנערכה נשלחו אמה ואחותה של פרומה שמאלה, למוות, ופרומה הילדה, שרצתה להצטרף אליהן, עוכבה בכוח על-ידי דודתה שסחבה אותה ימינה – לחיים. הם הועברו ממחנה ריכוז אחד לאחר עד שהגיעו לשטוטהוף. החיים במחנה הריכוז היו קשים לילדה הצעירה, אך היא שרדה הודות לטיפול המסור והמגונן של דודותיה וחייה ניצלו לאחר תבוסת הגרמנים. פרומה נכללה בקבוצת נערים ונערות ניצולים שנאספו ברחבי פולין ורוכזו בבית ילדים. שם הצטרפה לתנועת השומר הצעיר שהוקמה על-ידי שליחים מהארץ ועם קבוצה של ארבעים נערים ונערות עלתה לארץ באביב 1946, במסגרת עליית הנוער, באוניה "תיאודור הרצל". האוניה נתפסה על-ידי הבריטים ונוסעיה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. כעבור כשנה וחצי שוחררו ופרומה הגיעה עם קבוצתה לקיבוץ מענית. פרומה הכירה בקבוצתה "ניצנים" את דב שְטָטְפֶלד, שלימים עיברת את שמו ל-ניר, ולאחר סיום תקופת הנוער, בשנת 1950, נישאו השניים. בשנת 1952 נולד בנה הבכור, שנקרא יצחק, על שם אביה שנרצח ואחריו נולד ב-1956 הבן עופר, הבת חגית ב-1962 ובת הזקונים יעל שנולדה ב-1970. במשך שלושים שנים עבדה פרומה כמטפלת בבתי הילדים, תחילה בגיל הרך ואחר כך בבית הספר. לאחר תקופה ארוכה זו , עם התבגרותה, עשתה הסבה מקצועית ויצאה ללמוד קוסמטיקה. היא עבדה במקצועה זה עד שנת 2019. בשנת 1995 נפל עליה אסון גדול עם מותה של בתה חגית ממחלת הסרטן. פרומה ליוותה את בתה במחלתה מקרוב, בכאב רב אך באומץ ובנחישות, ופטירתה היתה מכה קשה עבודה. בני משפחתה תמכו בה וחיזקו את רוחה והיא בחרה פעם נוספת בחיים, עם כל המשמעויות שנבעו מבחירה זו. בשנת 2006 שוב היכה בה הגורל עם פטירתו של דב, חברה הטוב ושותפה לחיים, מאותה מחלה. דב ציווה לה את החיים במותו והיא השתדלה למלא אחר צוואתו זו. השואה ומוראותיה נכחו בביתם ובחייהם של פרומה ודב. הם דיברו וסיפרו על קורותיהם בפתיחות, והנחילו את מורשת השואה לילדיהם ולנכדיהם. שניהם נתנו עדויות ב"יד ושם". בשנת 2012 יצא לאור ספרם המשותף – "שני סיפורים – מסע אחד", ובשנת 2016 הופק סרט המבוסס על העדויות של פרומה ודב. פרומה השתתפה בפרוייקט מיוחד של המועצה האזורית ו"מלוא" שנקרא "תיאטרון עדות – לספר כדי לחיות", שהופק והונחה על-ידי עזרא ועירית דגן. בפרוייקט השתתפו חמישה-עשר ניצולי שואה וחמישה-עשר נערים ונערות, כאשר לכל מבוגר הוצמד נער או נערה, אשר שמעו ולמדו את סיפורם ובסיום הפרוייקט הופק מחזה שבו שיחקו הנערים והנערות את בני זוגם הניצולים. פרומה העידה על עצמה שנמנעה מקריאת ספרים שעוסקים בשואה והשתדלה להדחיק את הזכרונות ולחיות את ההווה. ההשתתפות בפרוייקט הזה הציפה את הזכרונות אל פני השטח ויצרה קשיים רגשיים חזקים. פרומה יצרה קשר אישי חזק עם הנערה שגילמה את דמותה, והקשר נמשך גם לאחר סיום הפרוייקט. בפעילויות של "מלוא" החלה פרומה להשתתף מימיו הראשונים, כשהפעילות נעשתה עדין בחדרה. היא השתתפה בחוגים עיוניים ובחוגי מוסיקה, מלאכות יד והתעמלות. במשך שנים שימשה מקשרת בין "מלוא" והתלמידים ממענית ואף נטלה חלק בחנות "יד שניה" שקמה ביוזמת המועצה האזורית לרווחת תושבי המועצה. פרומה ניחנה בתבונת כפיים ועסקה בסריגה ורקימה. היא הרבתה לקרוא, עד ימיה האחרונים, יצאה הרבה להצגות וקונצרטים ולטיולים בארץ ובחו"ל, ככל שמצבה הבריאותי איפשר זאת, והיתה מוקפת במשפחתה הגדולה, והעוטפת. היא זכתה ל-14 נכדים ו-9 נינים והיה לה עם כולם קשר קרוב וחם. בחוברת "גבורות" שהופקה על ידי "מלוא" בשנת 2010, במלאת לפרומה שמונים, סיכמה את חייה: "על אף העבר הלא קל שלי היו לי גם הרבה שנים מאושרות. אני אופטימית תמיד ומקבלת את החיים בברכה, כמו שהם, עם השמחות ועם הכאב והצער. יש לי משפחה חמה, אוהבת ותומכת, ואני גאה בה מאד ומוצאת בה מקור לשמחה וכוח." בשנתיים האחרונות לחייה זכתה פרומה במטפלות המסורות פֶרִי, ואחריה מרי, שטיפלו בה באהבה ובחום ועזרו לה להישאר עד הסוף בבית שבו חייתה ושאותו אהבה מאד. יהי זכרה ברוך. |
ילים אישיות: פרומה ואני היינו חברות קרובות במשך שנים רבות. הקשר בינינו התחיל כאשר נולד בנינו הבכור שרון, ואנחנו – הורים צעירים ולא מנוסים, קיבלנו עזרה ובטחון מפרומה ודב, ההורים המנוסים, שילדתם השלישית, חגית, נולדה קצת לפני שרון. אנחנו, ההורים הצעירים, גם שימשנו להם "תחליף סבים" ושמרנו על חגית כשרצו לנסוע לבילוי או למטרה אחרת. אחר כך היו יעל ונמרוד שגדלו ביחד, והמשיכו את הקשר בינינו, ועם השנים נוצרו חיבורים נוספים, שהעמיקו את הקשר על בסיס אישי. האופטימיות האינסופית שפרומה הקרינה, חרף הקשיים והצרות שפקדו אותה ןהאוזן הקשבת והאמפטית עזרו לי מאד וחיזקו אותי בשעות קשות. פרומה היתה אשה חמה ופתוחה, שמצאה שפה משותפת עם בני ובנות כל הגילים. עקבתי בהשתאות אחרי הקשר מיוחד והמרגש שנוצר בינה ובין נכדתי נגה, שכילדה צעירה נמשכה לפרומה, לחום שהקרינה, לאהבה שהרעיפה עליה. נגה הרבתה לבקר אותה, לשחק איתה במשחקים שונים ולדבר איתה, ולהפיג – כך חשבה - את בדידותה. ובעיקר- כדי לקבל את החיבוק, החום והאהבה שלה. אני נפרדת היום ממך, פרומה -חברתי שאהבתי, בלב כואב ובתחושת אובדן גדולה. 10.8.22 רינה ברקת |
לאיצו, עופר ויעל שלום. 11.8.22 שמי רחל גל שולץ לשעבר מקבוצת "דרור". נבצר ממני להגיע ולהפרד מפרומה ז"ל ונשארה לי מועקה כבדה בלב. פרומה היתה בשבילנו , קבוצת "דרור" חלק חשוב מחינוכנו ומחוויות הילדות שלנו.
היינו ילדים צעירים בבית הספר היסודי כאשר פרומה החלה עבודתה אצלנו. הרבה ילדים שובבים ופרועים ופרומה אישה צעירה שעברה את השואה (כמובן שלא ידענו), התמודדה בצורה בלתי רגילה כמטפלת, בבעיות היומיום שלנו. תמיד עם חיוך בשקט וביחס נעים. אינני מבינה מהיכן שאבה את כוחותיה להחזיק מעמד שנים כשהיא מלווה אותנו ואינה נשברת לאורך כל שנותינו בבית הספר היסודי. שנים אחרי שעזבתי את מענית ובאתי לבקר הייתי פוגשת את פרומה שאותו חיוך היה על פניה כאילו לא עברו עשרות שנים והתנהלה ביננו שיחה שקטה ונעימה כבימים עברו. היום במבט של אדם מבוגר אני רואה בה אשה גיבורה שעשתה מעל ומעבר. פרומה השאירה בליבי הרבה זכרונות טובים ויפים ותודה לה על כך תנוחי על משכבך בשלום ברגבי מענית. רחל גל |