הנצחה

נדב נולד ב-7.11.1951 במענית, להוריו נתן ופרומה בֶּדֶק, ילד שלישי, אח צעיר ליורם ז"ל ולשושה. הוא גדל והתחנך בקבוצת "אלון" ועם סיום בית הספר היסודי עלה עם קבוצתו למוסד, שם התאחדו עם קבוצה מקבילה מעין-שמר. נדב היה ילד שקט וסגור, ממושמע ודקדקן ומילא את כל חובותיו כתלמיד.
בשנת 1970, עם סיום הלימודים במוסד החינוכי, התגייס נדב לצבא ושירת כמכונאי בסדנת "אל-על" של החטיבה המרחבית של רמת הגולן. מפקד הסדנה ציין את עבודתו המסורה והקפדנית של נדב ואמר שאפשר לסמוך עליו תמיד.
במלחמת יום כיפור הותקפה רמת הגולן על-ידי הצבא הסורי וכשהתקרבו מאד לסדנת "אל-על" נמלטו עובדי הסדנה כדי להינצל. נדב נמצא כעבור יומיים תועה באזור כשהוא לבוש בבגדיו התחתונים בלבד, והסביר כי בתושיה פשט את מדיו כדי שלא יזוהה כחייל ישראלי ויבולע לו. הוא פונה וקיבל טיפול רפואי שבסיומו שוחרר מהשירות הצבאי. המראות הקשים שלהם היה עד בעת הקרבות ברמת הגולן ונפילתו של אחיו הגדול והנערץ יורם בסיני גרמו להתפרצות קשה של מחלת נפש שכנראה לקה בה, אך לא באה לידי ביטוי עד אז.
בשנת 1974 החל לעבוד ברפת והיה רפתן מן המניין במשך כשלוש שנים. כהרגלו וטבעו עבד במסירות ובדקדקנות והחמיר עם חברי הצוות שלא הקפידו מספיק, לדעתו.
עמו ברפת עבד גם מאיר שחר – ג'וני, ז"ל. נדב מצא איתו שפה משותפת, אהב אותו מאד והיה קשור אליו רגשית. מותו הטראגי של ג'וני היכה את נדב מכה קשה, בנוסף למכה הקשה שחווה עם נפילת אחיו הבכור, והוא התקשה להתאושש.
כדי לעזור לו במצוקתו נשלח נדב להתגורר אצל משפחת אומנה במושב ישרש ועבד ברפת של קיבוץ נען. השינוי, וההתרחקות הפיזית מבית ההורים האבל והשבור היטיבו איתו וזו היתה תקופה טובה בשבילו.
מתחילת שנות ה-80 הצטרף נדב לצוות האבוקדו שהיה מורכב אז מחברי קיבוץ צעירים ומבוגרים יותר. נדב אהב מאד צמחים ועצים ועל כן אהב מאד את ענף האבוקדו. כהרגלו, היה מאד מסור ומחויב לעבודה. כשחברי הצוות ישבו לארוחת בוקר בשטח ומאוחר יותר להפסקת קפה מתמשכת, שבה דנו בעיקר במשחקי כדורגל, היה נדב מקצר את ישיבתו וחוזר לעבודה מיד עם סיימו לאכול. בעיקר אהב נדב את עבודת גיזום העצים ממרומי המיכלזון ועסק בה בהתלהבות רבה. הוא הרגיש טוב בקרב חברי צוות האבוקדו, שהיוו בשבילו משפחה רחבה. שנים רבות אחרי שסיים את עבודתו בענף האבוקדו המשיך נדב להתעניין אצל חברי הצוות ועקב בעניין אחרי התפתחויות הענף.
באמצע שנות ה-80 לקח נדב פסק זמן מהעבודה, שהיתה חשובה ומקודשת בעיניו, ולמד שנה בקורס למחשבת ישראל במכללה האזורית מנשה.

היו לנדב שני תחביבים: אהבה אינסופית לשירי ארץ ישראל הישנים, אותם הירבה לשיר בעת שהיה הולך בשבילי מענית ואהבה שניה היתה הציור, שעסק בו כעשרים שנה. הוא צייר באופן ספונטני ואף זכה להציג את עבודותיו בתערוכה בבית חביבה.

מצבו הנפשי התערער והתדרדר מאד והוא עבר פרקי אישפוז לייצוב מצבו.
נדב היה אדם בודד מאד וסגר את עצמו בפני שכניו ובני גילו. דווקא בתקופות האישפוז, כשהיה בקרב אנשים עם מצוקות בדומה לו, מצא יותר את מקומו.
בתקופות טובות יותר חזר נדב למענית ועבד בבית האריזה של גלעם. הוא אהב מאד את מענית ושמח לחזור ולבקר בכל הזדמנות.
לנדב הוצמד מטפל, נמרוד שַני, שליווה אותו והקפיד להקנות לו הרגלי חיים והתנהגות נאותים. נדב התקשר מאד למטפל שלו ושיתף עמו פעולה.
בשנים האחרונות בשער מנשה עבד נדב בחממה האקולוגית בעין-שמר, ביוזמת נמרוד ובליוויו, והיה אחראי על החלפת המים באצות הספירולינה שגודלו שם.
לאחר שהוריו של נדב נפטרו קיבלו על עצמם שושה אחותו ועלי בעלה לדאוג לנדב ושושה מונתה כאפוטרופסית רשמית שלו. הם דאגו במסירות רבה שכל צרכיו ימולאו, הירבו לבקרו בשער מנשה ובמענית והיו מוציאים אותו אחת לשבוע לבילוי ולמסעדה, כדי להכניס מעט גיוון ושמחה לחייו. לימים גם עומרי סלע, ודרור תמיר, שניהם בני דודיו, מונו כאפוטרופסים. עומרי השקיע הרבה מזמנו ומרצו בטיפול מסור בנדב.

ב-1.8 אירעה תאונת דרכים קשה ביציאה ממענית. נמרוד שני נהרג בתאונה ונדב נפצע וסבל מפגיעות פנימיות. הוא לא התאושש מתאונה זו, ממותו של המטפל האהוב שלו ומפציעותיו. מצבו התדרדר מאד עד שנפטר ונגאל מיסוריו.

נדב ימצא מעתה מרגוע לנפשו ולגופו באדמת מענית שכה אהב. תנחומים ללבני המשפחה.

יהי זכרו ברוך.

10.2.2022

נפרדים מנדב

היו לי שני אחים, אני באמצע ועכשיו כבר לא.

נדב הגיע לעולם, יפה, עם תלתלי זהב ועיניים תכולות. גדל יפה בקיבוץ עד שהתגלו בעיות בהשתלבות במסגרות. בעיות שלא ממש ידעתי עליהן כי גדלנו בחינוך המשותף בבתי ילדים ולא בבית ההורים, ולא עורבנו בבעיות. ההורים והמערכת חיפשו מסגרות מתאימות עד גיוסו לצבא.

עם גיוסו לצבא כמכונאי ציוד כבד וטנקים עבר דברים. היתה לו פציעה באחת האצבעות שנקטעה והוא עשה מאמץ להסתיר אותה. בהמשך, במלחמת יום כיפור עבר טראומה קשה בקרבות בצפון והתבשר על נפילת אחיו הבכור יורם ז"ל.

לאחר שחרורו מצה"ל התפרצו אצלו התקפי מחלת הנפש. אני חשבתי שהמסגרת של הקיבוץ תתאים לו אך נדב הלך והסתגר ובהמשך גם לא הבין את השינויים בקיבוץ.

לתמיכה צורף אליו חונך כאח בוגר, נמרוד שני ז"ל. ובהמשך הועבר להוסטל בשער מנשה. כל חייו המשיך לחלום על קיבוץ מענית שאותו כל כך אהב. חיזקו אותו תחביביו: אהבת שירי ארץ ישראל והציור בגירי שמן. בעת שהותו בהוסטל הוציאו נמרוד לעבודה בבית האריזה במענית ומאוחר יותר בחממה בעין שמר. ובשבתות וחגים אנחנו אווררנו אותו, לשמחתו הרבה. חשבנו שזה יהיה סידור לנצח עד שהקורונה קטעה את הכל והתאונה המחרידה באוגוסט שבה נהרג החונך נמרוד ונדב שרד עם פציעות פנימיות שהובילו לאשפוזים חוזרים עד קריסת הגוף ופטירתו.

חייו היו לא קלים ובפטירתו נגאל מייסוריו.

רצינו לציין ולהודות לנילי שדמי, המקשרת שלנו לקיבוץ, על עזרתה, תמיכתה וסבלנותה לאורך כל התקופה. יישר כח!

יהי זכרו ברוך!

האחות, שושה תמיר

פרידה מנדב

אז זהו, זה באמת קרה. אחרי התאונה באוגוסט האחרון כבר חשבתי לעצמי שאתה עוד תקבור את כולנו. הרי איך בן אדם שעובר כל כך הרבה תלאות ואסונות, מצליח לשרוד?

סחבת על הכתפיים צרות שהיו יכולות להספיק למאה איש.

בכל זאת, אנסה לזכור ולהזכיר לכולנו את הרגעים הטובים. את הטיולים ביער, הריצות למחצבה דרך מטעי האבוקדו, את הצחוק המתגלגל שלך אחרי שהצלחת שוב לנצח את סבא נתן במשחק שח, את הציורים היפים שלך שתיעדו את הנוף של הקיבוץ את השיחות שלנו על מוסיקה שאהבת (כיאה לפוסט-טראומתי, לא הכרת משהו שהוקלט אחרי 1973...) ואת לחיצות היד החזקות מדי שלך, גם בחודשים האחרונים.

באחת השבתות בהן באתי לקחת אותך משער מנשה לארוחה במסעדה, התנגן באוטו השיר אלף כבאים של להקת דודה. בבית השני התחלת לשיר יחד עם גידי גוב:

"אלף דוקטורים לא יצליחו לאשפז אותי
אלף דוקטורים לא יצליחו לאשפז אותי
הנה שמה הרופא צועק
מתקרב אלי עם המזרק
מגיע?
לא מגיע, לא מגיע"

הצטרפתי אליך בשיר וצחקנו כמו שאף פעם לא צחקנו ביחד.

לכל אורך השנים ובעיקר לאחר מותם של סבתא פרומה וסבא נתן, ההורים שלי דאגו לטיפול בנדב. בין אם בביקורים בשבתות ובשיחות טלפון יומיות. מי שסייעה להם רבות היא נילי שדמי, שהייתה קשובה וסבלנית לכל פניה ודרישה ונמרוד שני ז"ל, שהיווה עבור נדב אח גדול ומשענת בשנים האחרונות.

אני רוצה להודות גם לעמרי ולדרור, שעם משבר הקורונה והירידה במצבם הבריאותי של ההורים שלי, לקחו על עצמם חלק ניכר מהטיפול בנדב. אם ניתן למצוא נחמה כלשהי בסיפור הזה, אני חושב שסבא נתן וסבתא פרומה היו גאים על המסירות והערבות ההדדית בינינו.

נוח על משכבך בשלום דוד יקר.נכתב ע"י תום( הבן של שושה תמיר)