הנצחה

יפה פרלמן
1931 - 2020

יפה נולדה ב-15 למרץ 1931 בעיירה פְּשֶבּוֹרְסְק שבפולין,
להוריה יעקב ודורה זַיְיטְלבַּאך. ילדה שלישית למשפחה בת
ארבעה ילדים. להוריה של יפה היתה מסעדה בתחנת הרכבת
בעיירה. לאביה, ששירת בצבא הפולני, היו קשרים מאד
טובים עם הפולנים שבכפר ואמה, שהיתה בלונדינית, בעלת
מראה ארי, ודיברה גרמנית גותית טובה לא זוהתה כיהודיה.
בהיותה בת שמונה פלשו הגרמנים לעיירה וגירשו את כל
יהודי העיירה לצד הרוסי, שהיה ממש מאחורה העיירה.
הידידים הפולנים של האב נתנו לו כרכרה וסוסים כדי למלט
אותו ואת המשפחה. הם הסתירו את חפצי הערך שלא יכלו
לקחת איתם, ועברו לצד הרוסי של הגבול, הצטיידו במעט מזון ונסעו ברכבת לאוקראינה, שם הפכו לפליטים. היהודים המגורשים כונסו בבית ספר בעיר לבוב. מי שלא הסכים להתחייב שישאר חמש שנים בלבוב- גורש על-ידי הרוסים לסיביר, וכך היה גם גורלה של משפחתה של יפה. בסיביר קיבלה המשפחה חדר בבית מעץ ושם גרו בצפיפות – שש נפשות ואשה נוספת שצורפה אליהם. אמה של יפה גידלה מעט תפוחי אדמה בגינה ליד הבית ויפה היתה הולכת עם אביה ליער הסמוך, כדי לאסוף פטריות וגרגרי יער. הם נחשבו לשבויי מלחמה ולכן קיבלו גם מעט אוכל מהרוסים והתקיימו בקושי, בקור הנורא של סיביר. יפה למדה קצת בבית ספר מאולתר ולאחר שנה הורשתה המשפחה לעזוב. הם הלכו במסע רגלי ארוך שנמשך ימים לאוזבקיסטן ושם הוכנסו יפה ואחותה הקטנה ממנה, לוּשה, לבית יתומים. האב שמע שאת הילדים מבית היתומים ישלחו לטהרן ומשם לארץ ישראל, וקיווה שלבנותיו יהיו חיים יותר טובים שם. אמה של יפה נפטרה בדרך לאוזבקיסטן והאב חלה בטיפוס ומת כשבנותיו היו כבר בבית היתומים. בשנת 1945, בתום המלחמה, נשלחו הילדים מבית היתומים לפולין ורוכזו בבתי ילדים לקראת עלייתם ארצה. יפה צורפה לקבוצה שלימים הגיעה למענית – חברת "ניצנים". מאחותה לושה הופרדה ולא היה לה כל קשר עמה. לימים נפגשה איתה במקרה בפרדס חנה וכך נודע לה שלוּשה עלתה כשנה וחצי אחריה והגיעה לגן-שמואל' והקשר ביניהן חודש..
קבוצת הילדים שנאספה עלתה באוניה "תיאודור הרצל" ב- 1947. האוניה נעצרה על-ידי הבריטים סמוך לחופי הארץ וכל נוסעיה נשלחו לקפריסין. לאחר תקופת שהות מאחורי גדרות מחנה המעצר בקפריסין הגיעו יפה וחבריה לקבוצה לארץ ב-8.12.47 ולאחר שהיה קצרה במחנה עתלית הגיעו למענית, בעיצומן של התקפות הצבא העיראקי ערב מלחמת השחרור.

הנערים והנערות הצעירים ,שזה עתה הגיעו ממוראותיה של מלחמת העולם ומחנה מעצר בקפריסין, גוייסו לעזרת החברים שנשארו להגן על מענית כאשר כל הילדים והנשים פונו לפרדס-חנה. הם היו רצים בתעלות, מביאים מזון ותחמושת לעמדות השונות, יושבים ליד הטלפון לקבל ולהעביר הודעות ומבצעים תורנויות שמירה בעמדות שסביב הקיבוץ. יפה העידה על עצמה שפחדה מאד בתקופה ההיא. בסך הכל היתה ילדה, בודדה בעולם, שזה עתה שרדה מלחמה קשה.
בתום מלחמת העצמאות החלו חיי השיגרה של יפה בחברת הנוער. השלמת לימודים ועבודה על פי צרכי סידור העבודה. בתקופת חברת הנוער קשרה יפה קשרי אהבה עם יצחק פרלמן, חבר הקבוצה, ובתום תקופת החינוך בחברת הנוער, בשנת 1951, נישאו השניים.
בתם הבכורה גילה נולדה בשנת 1953 ואחריה נולד הבן בועז ב-1957, הבת טלי ב-1961 ובן הזקונים ליאור, ב-1968. לאחר שנים של יתמות ובדידות זכתה סוף סוף יפה למשפחה משלה והקדישה את כל כולה לגידול הילדים ולטיפוח הקן המשפחתי שגרם לה אושר רב. היא היתה אמא חרדה ודאגנית, שנשאה בליבה ובגופה את זכרונות ילדותה הקשה ונשבעה שלילדיה לא יחסר כלום. ואז החלו הצרות.
בסוף אוגוסט 1973 עברו יפה ויצחק תאונת דרכים קשה, שעם תוצאותיה התמודדה שנים רבות בהמשך חייה.
ב-2.6.1987 חשך עולמה כשיצחק, חברה לחיים ואהובה, נפטר לאחר שהתמוטט במפתיע במהלך טקס ההשבעה של הבן החייל ליאור, בכותל המערבי. יפה התמודדה באומץ ובנחישות עם האסון שנפל עליה, והמשיכה לגדל לבדה, במסירות רבה, את ילדיה ולהחזיק את התא המשפחתי שגדל והתרחב במשך השנים עם נישואי הילדים והולדת הנכדים.
אסון גדול נוסף נפל על יפה כשבן הזקונים, ליאור, נפטר לפתע מדום לב בעת אימון כדורסל בספטמבר 1995. יפה הקטנה והשברירית נאלצה שנית להתמודד עם שכול ואובדן. המשפחה הגדולה והתומכת שסבבה אותה הקלה עליה את יסורי השכול ונמצאו לה כוחות מפתיעים בעוצמתם להמשיך בחיים. בחוברת שיצאה לזכרו של ליאור, כתבה יפה בין השאר:
"...נתחים-נתחים נאכלת המשפחה הזאת ואני עומדת בתוכה וקומתי שחה, לא מוצאת לי נוחם, אלא לרגע קט, במגע של נכד או במבט, אבל היגון משתלט עלי.
כל האהבה שלי אליך גועשת בתוך הגוף ואין לה אפיק זרימה. היא עצורה בתוכי ולא נותנת לי מנוח. לעולם לא בלעדיך, ילד קטן שנולד גדול וכשהיה גדול מת קטן – תוך כדי משחק, בלי להיפרד, ורק "ביי" אחד על הטוסטוס, כדור מתחת לזרוע וגעגועים קורעי נשמה..."
כנגד כל הסיכויים שרדה יפה והמשיכה לחיות עוד שנים רבות אחרי האסונות שפקדו אותה. היא נאחזה בכוח בחיים, התמידה לשחות בבריכה במשך כל עונת הרחצה ולעשות טיולים רגליים בעזרת דני, המטפלת המסורה שלה, שליוותה אותה 1/2 6 שנים.

יהי זכרך ברוך, יפה, ומצאי לך מרגוע באדמת מענית, ליד יקירייך אשר אהבת.