הנצחה

בשנת 1939, כשפנחס היה בן שמונה וחצי, פרצה מלחמת העולם השניה. הגרמנים הגיעו לעיירה ותושביה היהודים גורשו מבתיהם. בני המשפחה הסתתרו ביער סמוך וימים רבים לא היה אוכל בהישג ידם והם רעבו וגנבו אוכל ככל שעלה בידם. פנחס הילד חווה במו עיניו את רצח אביו ואמו בידי הגרמנים ושרד כשהוא פצוע, ובשארית כוחותיו והגיע לאיכר שהיה ידידו של אביו. משהחלים החליט לברוח משם מחשש לחייו. ימים רבים נדד וחי בתנאים קשים, בקור וברעב, כשהוא עובר ממקום למקום ומסתתר הן מפני הגרמנים והן מפני הפולנים. הוא שהה בבונקר מסתור במשך שישים וחמישה ימים, וביולי 1944 חבר אל פרטיזנים רוסיים וחייו ניצלו.
פנחס הגיע לבית יתומים בלובלין, שבו נאספו ילדים יהודיים שנותרו בחיים. היו שם כמה עשרות ילדים ושם שהה והחלים. הילדים למדו בשפה הפולנית, ולא התקיימו כל סממנים יהודיים במקום. נציגי תנועות נוער ציוניות החלו להופיע , אך פנחס, שהיה תלמיד מצטיין, היה שקוע בלימודים ולא התעניין בסובב אותו. בכל זאת נמשך לפגישות אפופות הסוד של התנועה ושם נחשף לראשונה ליהדותו, להיסטוריה היהודית ולסיפורי הגבורה שבה, והרעיון לעלות לארץ ישראל שטופת השמש החל לנקר במוחו. בסוף 1945 הוברחה קבוצה של 25 נערים ונערות מן המבוגרים שבבית היתומים וברכבת הגיעו לעיר לודג'. חברי הקבוצה הצטרפו לתנועת השומר הצעיר והחלו בדרך הארוכה לארץ, שנמשכה כמעט שנתיים.
אוניית המעפילים "תאודור הרצל", שבה הפליגו, נתפסה על-ידי הבריטים סמוך לחופי הארץ ונוסעיה הועברו למחנה מעצר בקפריסין. במחנה נוער שהוקם שם שהו פנחס וחבריו עד שהגיעו לעתלית, ב-8.12.1947. בתקופת ההמתנה בקפריסין למד פנחס והשלים את כל שנות בית הספר שהחמיץ בגלל המלחמה.
פנחס וחבריו נקלטו בקיבוץ מענית כחברת נוער בשם "ניצנים". פה השלים את לימודי השפה העברית ולימודים כלליים. בעת מלחמת העצמאות הותקף קיבוץ מענית פעמים רבות והנערים והנערות מחברת הנוער שימשו לוחמים וקָשָרים בין העמדות, כשהם רצים כפופים בתעלות שאותן עזרו לחפור, ומשלבים לחימה ואספקת תחמושת ומזון ליושבים בעמדות.
בחברת הנוער קשר פנחס קשרי אהבה עם רחל זילברבאום והשניים הקימו משפחה. שלושה בנים נולדו לפנחס ורחל: שחר, גלעד ויותם.
פנחס נבחר על-ידי הקיבוץ להיות מדריך של חברות נוער ויצא להכשרה בסמינריון של עליית הנוער בירושלים. שנים אחדות הדריך נוער ואז יצא ללימודי הוראה והחל ללמד מתמטיקה ומדעי הטבע במוסד החינוכי. הוא היה מורה יצירתי וקפדן ונחוש בדעתו להביא את תלמידיו להישגים גבוהים.
בשנת 1969 יצאה המשפחה לשליחות תנועתית באורוגוואי למשך שנתיים.
עם שובם מהשליחות חזר פנחס להוראה במוסד ובשנת 1982 יצא לפעילות ביחידת המחשב שהוקמה בבית הקיבוץ הארצי. הוא תרם רבות להקמתה ולביסוסה של יחידה זו ולהנחלת ידע המחשבים לקיבוצים. את פעילותו סיים בשנת 1988 והחל לעבוד בהנהלת החשבונות של הקיבוץ, כשהוא מתרכז בעיקר במיחשוב החומר.
לימים נכנס פנחס לעבוד בארכיון הקיבוץ, כשהוא עוסק בעיקר במיחשוב החומר, אך בדרכו הקפדנית והיסודית מיין וסידר כל תיק שבו טיפל ורשם את תוכנו. הוא עבד בארכיון עד שמצבו הבריאותי הורע והוא נאלץ להפסיק. שנים אחדות ריכז פנחס את ועדת ההשתלמות, ועשה זאת בנאמנות וביסודיות, כדרכו. הוא הכניס נוהלים מסודרים שהקלו הן על הלומדים והן עליו. ואכן, התקופה בה מילא את תפקידו זה מתועדת היטב. הוא גם טיפל בנושא השילומים והפיצויים מגרמניה.

פנחס אהב את הטבע. הוא הירבה לטייל עם משפחתו בסביבות הקיבוץ ואף ברחבי הארץ. היה בקי מאד בצומח ובחי ובשנת 1977, לכבוד חג השלושים-וחמש למענית, כתב והפיק חוברת בשם "טבע ונוף במענית" ובה תיעד ותיאר את החי והצומח בסביבתנו. במשך תקופה ארוכה פרסם באופן קבוע רשימות על הטבע במענית.
את כל זמנו ומרצו הקדיש להנחלת מורשת השואה. הוא ראה בכך שליחות בעלת חשיבות עליונה ולא נלאה מלספר לבני נוער ולמבוגרים על קורותיו בשואה. הוא אף התלווה כמה פעמים למשלחות בני הנוער שיצאו למחנות ההשמדה ושאר אתרי השואה בפולין, כשהוא מוסר את עדותו המצמררת. בשנת 1963 חזר פנחס לפולין, ליער שבו הסתתר, חיפש ומצא את שרידי בני משפחתו והביאם לקבורה. הוא היה בקשר הדוק עם מוזיאוני השואה בארץ ומסר עדויות מפורטות, שסייעו לתעד את התקופה הנוראה הזו. .
פנחס ניחן בזכרון חד ובהיר ובמוחו אצר מידע רב בתחומים מגוונים. ביחד עם נחישותו שלא ידעה גבולות איתר ומצא רבים שחלקו עמו את עברו. הוא התחקה במשך זמן רב אחרי אנשים ששהו בבית הילדים בלובלין ולפני כמה שנים יזם וארגן מפגש מרגש של השורדים ובני משפחותיהם, שהתקיים במענית.

פנחס ורחל קיימו זוגיות יפה והיה להם קשר הדוק עם בניהם ונכדיהם, שלא חיו במענית.
כשחלתה רחל טיפל בה פנחס במסירות רבה. רחל היתה מאז ומתמיד עקרת הבית וניהלה את חיי היום-יום של המשפחה. בעקבות מחלתה למד פנחס לטפל גם בצרכי הבית, עשה זאת ביסודיות ובמסירות רבה, כדרכו, וסייע למטפלת של רחל.
עולמו חשך עליו כשרחל נפטרה והוא נותר לבדו. אך הוא לא היה בודד. הוא שלט ברזי המחשב הביתי ועולם הידע הרחב נפתח בפניו. עד השעות הקטנות של הלילה היה גולש ומעשיר את הידע שלו, ואף טרח לשתף רבים בנושאים מעניינים שמצא. בניו הרבו לבקרו ודאגו להפיג מעט את בדידותו. גם שכנתו המסורה, תמר יצחקי, שבמשך שנים טיפלה במשפחה וסייעה לה, עמדה לצידו, בישלה עבורו ודאגה שלא יחסר כלום.
כשהורע מצב בריאותו קיבל פנחס מטפלת מסורה, שַנְטי, אשר עזרה לו בהתנהלות היום-יומית. יפה היה לראות את פנחס ושנטי הולכים יד ביד בשבילי הקיבוץ, כשהוא שמח לכל חבר וחברה שפגש בדרך ועוצר לדבר עמם.
את סיפור חייו הקשה בנעוריו סחב עמו פנחס כל חייו, בצד החיים הטובים שהיו לו עם משפחתו ובפעילויותיו. הוא היה תאב חיים ונאחז בחיים בעקשנות, גם כשלא היה עוד בהכרה, עד שעצם את עיניו לנצח.

יהי זכרו ברוך.