הנצחה

שרה סופר, ז"ל
שרה נולדה ב-19.4.1923 בעיירה וורוּטְקי שבסלובקיה, להוריה יעקב-מאיר וגיזֶלה שטֶרְן, בת זקונים אחרי שתי בנות ושני בנים. אביה עבד במנסרה גדולה והמשפחה גרה באזור המנסרה. אמה של שרה הייתה מאד דתיה, אך האב היה פחות אדוק ממנה, והירבה לטייל בשבתות ליערות האזור עם ילדיו. בהיותה בת 9 נפטר אביה והאם עבדה קשה כדי לפרנס את המשפחה ולטפל בילדים. שרה למדה בבית הספר היסודי הכללי בעיירה ופעם בשבוע למדה לימודי יהדות בכיתה מיוחדת. מגיל צעיר הצטרפה לאחֵיה שהיו ב"שומר הצעיר" והייתה יוצאת איתם לטיולים בהרים. שרה הייתה מאד מוסיקלית והצטיינה בשירה. בחגים הייתה מופיעה עם שני אחיה בשירה באולם הגדול שבעיירה והם נקראו "שטרן טריו" . השלישיה אף הופיעה בוועידה העולמית של השומר-הצעיר, שהתקיימה בוורוטקי ב-1932. בהיותה בת 16 כבר פלשו הגרמנים לסלובקיה והתפרסו אף בעיירתה. אחיה טיבּוֹר, שהיה פרטיזן וקומוניסט והתמצא היטב במתרחש, טיפל בסידורי עלייתה ארצה, חרף התנגדותה העזה של האם, שלא רצתה להיפרד מבתה הצעירה. היא יצאה להכשרה ובסיומה חזרה הביתה והמתינה למועד עלייתה. רק בשנת 1940, בהיותה בת 17, התאפשרה העלייה ושרה הגיעה לארץ. היא הגיעה עם קבוצת בני נוער לקיבוץ שער הגולן ומשם נשלחה במסגרת מיכסה מחייבת למשק הפועלות בירושלים, שהיה למעשה בית ספר חקלאי. שם למדה שנתיים ובחרה להתמחות בעצי פרי ונוי. שרה אהבה את החיים וההווי במשק הפועלות. שם פגשה גם את חברתה מילדות מרים פּוֹרגַס, לימים אייזלר, והידידות התחזקה. בשנת 1942, עם סיום תקופת הלימודים, לא חזרה לשער הגולן והצטרפה בעקבות חברתה מרים לקיבוץ מענית, שהיה עדין בכרכור. מכיוון שהתמחתה בעצי פרי וגננות עבדה שרה במשתלה שהוקמה מול המחנה של הקיבוץ. לקראת העלייה להתיישבות הקבע החלו החברים להכשיר שטחים באדמות המיועדות להם והיא עבדה עם כולם בסיקול האדמות המסולעות. שרה הייתה בחורה צעירה ויפה מאד, עם צמה בלונדינית עבותה, והרבה בחורים חיזרו אחריה. מכולם הכי מצא חן בעיניה נפתלי סופר (אז וייס), שהיה גבר נאה מאד ועבד כשומר שדות רכוב על סוס. הוא היה מבוגר ממנה ב-8 שנים ושרה הצעירה נכבשה בקסמו והשניים נכנסו לאוהל-משפחה. בשנת 1943 נולד בנם הבכור אמנון וב-1949 נולדה הבת אפרת. שרה עבדה במשתלה וכמטפלת. אפרת הייתה עדיין פעוטה כשהוחלט ששרה תצא ללמוד להיות גננת בסמינר הקיבוצים בתל-אביב. תקופת הלימודים הייתה לא קלה, ובמיוחד היה לשרה קשה הניתוק מהמשפחה ומהילדים הקטנים. היא הייתה מגיעה למענית רק אחת לשבועיים, אבל למרות הקשיים מאד אהבה את תקופת הלימודים. בתום שנתיים, בשנת 1953, התחילה לעבוד כגננת ומורה לכיתות ראשונות והתמידה במקצועה זה עד הגיעה לגיל הפרישה. בשנת 1962, כשהייתה כמעט בת 40, נולדה בת הזקונים שלומית, מעשה חריג בימים ההם, ושרה המשיכה לעבוד כגננת ומורה ותרמה מניסיונה רב השנים לגננות ולמורות הצעירות שהצטרפו במהלך השנים למעגל עובדות החינוך במענית. אין ספק שהעבודה רבת-השנים עם ילדים תרמה לשמירה על חזותה הצעירה ולחיוניותה הרבה עד שנותיה האחרונות.
גם כשהגיעה לגיל הפרישה המשיכה שרה לעבוד בתחום החינוך. כשעייפה מהעבודה התובענית והשוחקת בהוראה לקחה על עצמה את ניהול ואחזקת ספריית הילדים ותרמה רבות לקירוב ולעידוד הקריאה אצל הילדים, שכבר החלו להיחשף לערוצי מידע חדשים. כשהוקם במענית בית-ספר אזורי קטן בשם "רעים" יסדה שרה את הספרייה הפדגוגית של בית הספר, ואחר-כך ליוותה את הקמת בית הספר האזורי הגדול "רעות". גם שם הקימה את הספרייה הפדגוגית של בית הספר והייתה אחראית על כל החומר הלימודי לשימוש המורות והתלמידים. שרה אהבה מאד את עבודתה זו, הייתה חרוצה ועבדה ללא לאות עד חודשי חייה האחרונים. בעזרת הליכון ובליווי המטפלת המסורה שלה הייתה נוסעת יום יום לבית הספר וממשיכה בעבודתה. הייתה מעורבת מאד בפעילויות של בית הספר ולקחה חלק בכולן. היא זכתה להערכה רבה מאד של צוות בית הספר ובאהבה גדולה של התלמידים. בשנת 2002 קיבלה שרה פרס מיוחד מטעם הפורום לקידום מעמד האשה במועצה האזורית מנשה על פעילות רבת שנים, בחן ונועם, למען הציבור. וכך אמרה שרה בטקס קבלת הפרס: "...כשנכנסים לספריה ואני שומעת את המילים, את המחשבות, הבקשות, את צלילי הקול, ואני נהנית כשמשתפים אותי בהתלבטויות – תדעו: זה שכרי! ואין אושר יותר גדול מזה שאתן מעניקות לי את ההרגשה שאני עוד נחוצה! אני אוהבת את המקום, את המולת הילדים, את העשייה של המורים, את ההידברות האמיתית שמתרחשת בינינו...למעשה, אני הייתי צריכה להעניק לכן פרס, על שאתן מאפשרות לי להמשיך לעבוד ולתרום, למרות שאין חובה להחזיק אותי בעבודה בגילי...".
שרה הייתה מעורבת בחיי הקיבוץ ולאורך כל השנים מילאה תפקידים בוועדות שונות. בטקסים השונים שליוו חגים ומועדים הייתה שרה מקריאה טקסטים בהיגוי מדויק ובקצב איטי, כמורה הקוראת בפני תלמידיה. היא ליוותה בחשש רב את השינויים באורחות החיים, אך משהבינה שיכולתה להשפיע אינה רבה, החליטה לא להיות מעורבת בפועל במהלכים. שרה ונפתלי אהבו מאד את הארץ והירבו לטייל בשביליה. כשנולדו ילדיהם הצטרפו אף הם לטיולים המשפחתיים. אף לטיולים רבים בחו"ל יצאו וגם אחרי שנפתלי נפטר לא ויתרה שרה על יציאה לטיולים, להצגות ולקונצרטים. היא אהבה את החיים וגמעה מהם מלוא הכוס, בלי לוותר על טיפה. מעולם לא התלוננה על כאבים, מחלות וקשיים גופניים ותמיד חייכה, גם אם מאחורי החיוך הסתתר כאב גדול, אך הוא נשאר שלה בלבד. אם חמה ומסורה הייתה שרה לילדיה ולבני זוגם, והייתה מאושרת וגאה מאד בנכדיה. קשר חם ומופלא היה לה עם הנכדים והיא הייתה מאד מעורבת בחייהם, וגם לנינים זכתה. ילדיה ונכדיה גמלו לה ביד רחבה על מסירותה להם, שמרו עמה על קשר חם וביקורים תכופים והיו לוקחים אותה לטיולים בארץ. באביב האחרון, כמתנה ליום הולדתה, יצאה המשפחה בהרכב מלא לטיול להרודיון, ולפני כשלושה שבועות זכתה לחגוג עם נינהּ הבכור את בר המצווה.
שרה זכתה לאריכות ימים, טובים וחיוניים, עד הסוף. נוחי בשלום על משכבך, שרה. תחסרי מאד בנוף האנושי של מענית, בחזותך הצעירה, בחיוכך הכובש, בעשיותיך ובעצם היותך את.
20.8.2014