הנצחה

צבי מרגלית, ז"ל
1914 - 2011

צבי נולד בחמישה-עשר למרץ 1914 בכפר סְקימְיַאן שבליטא, להוריו נחמיה וחנה מרגוליס. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורשו היהודים מהכפר בשל קירבתו לגבול הפולני-גרמני, ומשפחתו הגדולה והמיוחסת של צבי עברה להתגורר בוילנה. בסוף המלחמה חזרה המשפחה לכפר ומצאו את ביתם ריק מכל. במהלך הזמן החזירו האיכרים את מה שלקחו.
לאבי המשפחה היה בית מלאכה לעיבוד עורות והוא חזר לעבוד בו. הילד הרשל למד ב"חיידר", וכשהגיע לגיל 6 לא הלך לבית ספר. הוא למד לקרוא בכוחות עצמו, ובעזרת הספריה הביתית הגדולה, שכללה את כל ספרות ההשכלה – רכש לעצמו ידע רב .רק בהיותו בן 11 הוחלט לשלחו בכל זאת לבית-ספר כללי, והוא התקבל ישר לכיתה ד'. הוא למד רק שנה בביה"ס ואז התחיל לעבוד בבית המלאכה שנחשף לתחרות קשה, ועזרתו נדרשה. בזמנו הפנוי המשיך צבי להרחיב את השכלתו בכוחות עצמו. בהיותו בן ארבע-עשרה הצטרף לתנועת השומר-הצעיר. בן שמונה-עשרה התגייס לצבא הליטאי, לשירות של שנה-וחצי, במהלכו נחשף לראשונה לאנטישמיות ולמשמעות היותו יהודי. לאחר השחרור מהצבא יצא צבי לשלוש שנות הכשרה בפונובז' ומשם עלה ארצה בפברואר 1939. הגרעין הליטאי אליו השתייך נשלח לקיבוץ שער-העמקים. כעבור שנה הצטרף הגרעין לקיבוץ "אודים" בנחלת-יהודה, שם עבד צבי כתַּפָּר בסנדלריה שהקים הקיבוץ, מיומנות אותה רכש בילדותו, במפעל העורות של אביו. בשנת 1942 השלים קיבוץ אודים את מענית וביחד עלו להתיישבות.
את מרים, רעייתו וחברתו-לחיים פגש בבית הפועלים בראשון-לציון, לשם היו הולכים מדי יום שישי למסיבה גדולה. היא התגוררה בראשון לציון ועבדה כגננת, והצטרפה בעקבות צבי ל"אודים" ולמענית. צבי ומרים הקימו משפחה חמה וגידלו באהבה את שלושת ילדיהם: רבקה, יוחנן וחנה. בתקופת מלחמת העולם השניה התנדב צבי לשירות בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי ופעל באיטליה. במענית המתינו לשובו אשתו ובתו הקטנה.
צבי מילא תפקידים רבים במהלך שנותיו בקיבוץ. הוא היה גיזבר, מזכיר הקיבוץ, סדרן עבודה, עורך העלון, מרכז ועדת חברים, מחסנאי מכולת וחבר בהרבה ועדות. במקביל למילוי תפקידיו היה רפתן ועבד שנים רבות במטע הנשירים של הקיבוץ, כשהוא מהווה חבר מרכזי בצוות העובדים המגובש. כשעקרו את המטעים הנשירים עבר צבי לעבוד ב"גלעם" כחשב השכר של החברה והתמיד בתפקידו זה עד פרישתו מהעבודה ב-1993.


צבי היה מעורה ומעורב בחיי הקיבוץ והשתתף בקביעות בשיחות הקיבוץ כל עוד היו, אם כי לא הירבה להתבטא, כי היה ביישן ומסוגר וההתבטאות בציבור איימה עליו. איש ענו וצנוע היה, נעים הליכות, סבלני וסובלני ומתרחק ממריבות.
הוא ניחן בחוש הומור עשיר וייחודי. עלוני הקיבוץ מלאים בפליטונים שלו, וגם בערבי התרבות שהתקיימו בקיבוץ לא נפקד חלקם. עיניים חדות היו לו, לצבי, ועט מושחז היטב. הוא השכיל לאתר זוויות מעניינות וייחודיות בחיי הקיבוץ, ולהאירן בהומור העוקצני שלו, מתוך הרבה אהבה למקום ולאנשיו. הוא נהג לומר: טוב שיש בעיות – אחרת היה השיעמום כבד מנשוא!
איש ספר ותרבות היה צבי. הוא קרא הרבה ספרים , עד שעיניו כבדו. לימים סיפר, שבאופן קבוע, מדי יום, הוא קורא בתנ"ך וכשמסיים את הספר מתחיל הוא לקראו מההתחלה, ותמיד מגלה בו פנים חדשות. גם עתונים קרא, עד ימיו האחרונים, והיה מעודכן היטב בהוויות החיים בארץ ובעולם.

צבי היה אב חם ודאגן, וכל התכונות המיוחסות ל"אמא הפולניה" התגלמו בו. הוא היה עקר-בית ובשלן, ובמשך שנים רבות היה מבשל ליוחנן את מאכליו הטבעוניים, שלא ניתנו להשגה בחדר-האוכל. הוא הצטיין ברקיחת ריבות והיה גאה במעשי ידיו. חום ליבו ואהבת כל חי הביאו חתולים רבים אל סף דלתו. היו לו חתולי בית מיוחסים ומטופלים, אך גם חתולי הרחוב זכו למנת אוכל ולתשומת לב. למי שהיה מוכן לשמוע, היה צבי מספר בנפלאותיו של חתול זה או חתולה זו, ומדבר עליהם באהבה רבה.
כשנולדו נכדיו הפך לסבא חם, גאה ודאגן. היו לו קשרים טובים והדוקים עם נכדיו, אשר אהבו אותו אהבה רבה, התמסרו לו מאד, וטיפלו בו עד רגעיו האחרונים. בראיון שעשה עמו בני תבורי לעלון הקיבוץ, בשנת 1997, נשאל צבי: מה גורם לך לדפיקות לב? - "כשאני לא יודע איפה הנכדים או הכלה או הבן" -השיב.

זכה צבי לאריכות ימים. זיקנתו היתה יפה ושלמה, ואף כי באחרית ימיו נחלש גופו והוא נזקק לסיוע, צלילות דעתו נשמרה ומזגו הטוב לא עזב אותו. באותו ראיון לעלון הקיבוץ נשאל צבי: מהו הפחד הגדול ביותר שלך? "שאצטרך להגיע לבית-חולים. אני רוצה למות לפני כן" – ענה. זכה ומשאלתו התגשמה, והוא מת בשלווה בביתו, מוקף בבני משפחתו, כששאול נכדו הצעיר מחזיק בידו ובני המשפחה שרים לו שירים שאהב.
יהי זכרו ברוך.


9.2.1011