הנצחה

הספד למנשה אופיר, ז"ל

בעת שאנו מלווים חבר בדרכו האחרונה נוהגים אנו, ליד הקבר הפתוח, לספר בקצרה את סיפור חייו ולאפיינו בקווים כלליים. הפעם אני צריכה לספוד לחבר במובן הכפול והרחב של המילה, כי היית לי חבר ורע, מלבד היותך חבר הקיבוץ, וזה קשה לי מאד. אבל לפני שאדבר עליך, מנשה, אני מוכרחה לדבר אליך.

חיפשתי מילה אחת, יחידה, שתאפיין ותתמצת אותך. מצאתי את המילה "גדול". הכל אצלך היה גדול, וגם במותך הפתעת אותנו בגדול. לא שלא היו סימנים והתראות - היו גם היו, ואנחנו ראינו והבנו אותם, אך סירבנו, בהשראתך, להקשיב להם, כי איש תאב-חיים היית, מנשה, ואיכשהו המוות והחידלון לא נראו שייכים לך. הרי היית גדול מהחיים, אמרנו תמיד, ובשיחות הרבות שהיו בינינו אמרת לי תמיד לא לדאוג, כי יש לך עוד כל כך הרבה להספיק, שאין מה לדבר על להפסיק.

הכי גדול אצלך היה הלב, וממנו זרמו בעורקיך טוּב, נתינה אינסופית, נדיבות ואהבה לזולת. גם עיניים גדולות היו לך, מנשה, והן רצו וחמדו את הכל, ובגדול.
האם בוסתן עם מאה עצי פרי אינו יפה ומספיק? למנשה לא. אתה צריך היית לגדל ולעבד במו ידיך בוסתן של אלף עצים - ספור ובדוק! - כדי שלא יחסרו פירות בכל עונות השנה לכל החברים ולכל עוברי האורח. היית גם צריך לקטוף, בכל עונה, סלסילות רבות של פירות ולהביאם במו ידיך לבתי החברים המבוגרים והמוגבלים, שאינם יכולים להגיע לבוסתן. ומאות צנצנות הריבה שרקחת, והזיתים, ועשרות בקבוקי השמן - שיהיה מה לחלק לחברים. וכדי שאלף עצים יניבו פירות, כל אחד בעיתו, צריך לטפל בהם, להשקותם, לדשנם; ולך, מנשה, היו אלה אלף ילדים, בנוסף למשפחתך העניפה, ובילדים צריך לטפל, גם כשאין כל כך כח, גם כשהלב מתריע, כשהגוף מסרב לשתף פעולה. הכל בגדול, מנשה, הכל בגדול. וכשגופך התמרד וגבר עליך, עשה זאת גם הוא בגדול, עד הסוף.

מזה זמן רב הפציר בי מנשה שאתעד את סיפור חייו. "אני לא יודע להתבטא היטב", אמר לי, "אני אספר לך ואת תכתבי". תמיד נדחה הדבר, מסיבות כאלו ואחרות, והרי לא היה מה למהר, כי אנחנו רק באמצע החיים! ובכל זאת, לפני כחודשיים, הזמנתי את מנשה אלי, והוא, שהעיד על עצמו שאינו יודע להתבטא, סיפר בשפה עשירה וציורית, מלווה בהתרגשות רבה, את סיפור חייו המופלא.

מנשה נולד בחנוכה 1939 בבגדד שבעירק, ילד תשיעי מבין עשרה שהולידו הוריו. כבר בגיל רך הפליא לשיר והיה גאוות המשפחה. הוא שמח להופיע בשירה ובחקיינות בפני כל באי הבית הרבים. הוריה של אמו חיו בירושלים, ושם הם גם קבורים. הסב היה סוחר והירבה לבקר בבגדד, שם הקים משפחה. לימים עלה מנשה לירושלים, חיפש ומצא את קברותיהם, ובכה מרה על סביו שלא הכיר.
הסיפורים הרבים ששמע על ארץ ישראל ריתקו את הילד הרגיש, והוא הפציר ולחץ על אביו לעלות ארצה.
מצבה הכלכלי של המשפחה בבגדד היה טוב מאד, אולם מנשה סבל מהיחס של האוכלוסיה המקומית וכבר בילדותו התעצבה השקפת עולמו, שדגלה בארץ ישראל השלמה והיהודית. הוא לא היסס להשמיע את דעותיו ולהילחם עליהן כל חייו, גם בהיותו חבר בקיבוץ של השומר הצעיר.
בראשית שנות החמישים עלתה משפחתו של מנשה ונשלחה למעברה באשקלון.
רוב אחיו ואחיותיו כבר עזבו את הבית ומנשה, שנשאר עם האח הצעיר ביותר, לחץ על אביו לשלחו לפנימיה של עליית הנוער, כדי שירכוש השכלה וילמד עברית. האב התקשה להיפרד מבנו והסכים לבסוף שילך לשנה אחת בלבד. כך הגיע מנשה לרמת הדסה, ומשם הובילה הדרך למענית באמצע שנות החמישים, כחניך בחברת הנוער "לפיד".
מהרגע הראשון היה זה סיפור אהבה. מנשה אהב את המקום ואת החברים וידע שפה יהיה ביתו לתמיד. לא בקלות פילס מנשה, הנער מחברת הנוער, את דרכו במענית, אולם האופטימיות הרבה שאיפיינה אותו, האהבה הגדולה לכול והרצון לתת ככל יכולתו, חיבבו אותו על כולם, ואין זה מקרה שמכל חניכי חברת "לפיד" נשארו הוא ושלום בלבד, שנישאו לבנות הקיבוץ.
מנשה עבד שנים רבות בענף הבננות, ועם צמצומו עבר לעבוד כנהג המשאית של "גלעם". אז גם החל בנטיעת הבוסתן, כאשר הוא אוסף ייחורים ושתילים בעת נסיעותיו ברחבי הארץ, ומתמחה בתחום זה.
מנשה היה מוסיקלי, וחלם תמיד ללמוד נגינה, אולם לא העז לבקש ולדרוש. בכל חג ואירוע השתתף מנשה בשירת סולו מעל הבמה, לשמחת את ציבור החוגגים.
אדם פוליטי מאד היה מנשה. מעורב, מתמצא ונאמן לדעותיו. הוא לא רכש השכלה גבוהה מסודרת, אולם היה, ללא ספק, בעל תואר M.B.A מטעם אוניברסיטת החיים, שפירושו: מאד בן אדם.
משפחתו היתה תמצית חייו ופיסגת השגיו, ומנשה היה אב וסב עשיר, מאושר וגאה. ביתו הפתוח המה מילדיו ומילדים מאומצים שנירה והוא נתנו להם בית חם ואוהב, והומה היום מנכדיו הרבים, שהתייתמו מסב מיוחד במינו.

אמרתי כבר שהיה לך לב ענק, מנשה. וכשלב גדול כזה מתפוצץ – הוא מפזר סביבו אלפי רסיסים, שפוגעים בכל מי שהכירך, צורבים בו סימן כואב ואבֵל, אך משאירים בו גם חותם של טוּב ושל נדיבות, שבהם התברכת ללא הגבלה, בגדול.

נירה, ילדים, נכדים – התייתמתם ושכלתם איש, אב וסב שאין רבים כמוהו. מי ייתן והמשפחה הגדולה והמלוכדת שהקמתם תסייע לכם להתגבר על החלל הגדול שהותיר מנשה אחריו. חזקו ואמצו.

יהי זכרך ברוך, מנשה.

7.10.2002 רינה ברקת