| אני לא זכיתי להכיר את יורם. לא גדלתי במענית. כילד, בעיר שלי, אני זוכר את הגיוס באותו יום כיפורים נורא. יום בו פרצה מלחמה בה אבדו אלפים, מבין הטובים ביותר של הארץ הזו. הגעתי למענית בבגרותי ואני, יותר קרוב בגילי לילדיו של יורם- נעמה ועמרי. את סיפור נפילתו וגבורתו של יורם פגשתי בבית ההנצחה לנופלי מענית. בית שאותו יזם והוביל נתן, האבא של יורם. סיפורים נוספים שמעתי מליאורה חותנתי ומחברי קיבוץ אחרים. מהם למדתי שיורם היה מוכשר, יוזם ותורם בכל שעשה: במשפחתו, בקהילה, בעבודתו- כפי שהיה ברגעי האש עליהם הוענק לו עיטור המופת. כמשפחת שכול, שילמה משפחת סלע את המחיר הקשה מכל. מחיר שנגבה מהוריו נתן ופרומה, מרעייתו נועה, מילדיו נעמה ועמרי ומאחיו שושנה ונדב. ואולם למחיר הכבד נוספה השלכה של פומביות הקהילה הקיבוצית- אותו היבט ציבורי בקיבוץ שכל אחד חווה אותו אחרת, לפעמים בדרכים הפוכות. כך לצערי, במקום שיתאפשר להקל על המשפחה, ולו במעט- בחיבוק תמיכה והשתתפות הקיימת בקהילה הקיבוצית, נוצר פיצול, ואף הרחקה בעניין הנצחת יורם. הרחקה שהכבידה עוד יותר את השכול, שהוא ממילא נטל שבלתי ניתן לשאתו. בשנה שעברה איבדו נעמה ועמרי את אמם, חברתנו, נועה. בסמוך אחר כך החליטו בעצה אחת עם משפחתם לפעול ולערוך תיקון. תיקון שיאפשר הנצחת יורם בקיבוץ בו נולד, ובקהילה בה פעל ותרם את כישוריו. תיקון שבער בהם, למרות חלוף 44 שנים מנפילתו! משפחת סלע פנתה ונציגי הקיבוץ ומוסדותיו נענו. בני המשפחה גייסו את רגשותיהם ומשאביהם, ופעלו כדי ל'סגור מעגל' שהמתין בתוכם הרבה שנים. במאמצים ובטעם טוב בהדברות ותאום הם יצרו את פינת החמד הזו בבוסתן הבגדדי. ממלאי התפקידים מן הקיבוץ פעלו לסייע בידם. ביוזמת רינה ברקת ותכנון והפקה משותפת עם יונתי שור, הפכה ההזדמנות לחנוך את הפינה לאירוע תרבותי מיוחד במינו הראוי להנצחת יורם ומכבד את הקהילה. לסיום אני מקווה שהיצירה והמקום הזה יקלו במעט על כאב האובדן אותו נושאים נעמה עמרי שושנה ונדב- אותם אני מחבק בשם בית מענית. לנו בקהילה נוספה פינת חן אמנותית, והזדמנות לטיפוח מורשת של בן המקום. ואם יורשה לי, אני מצרף חיבוק גם לבועז צדוק- שאילו יורם הכירו ודאי היה מעניק גם לו. אמיר מימרן |