זונה ונער
זה היה ביולי אוגוסט. אני זוכר, שהיה חם, היה כל חם ולח בתל-אביב ,שהזונות הזקנות של רחוב הירקון, לא זכרו כזה חום. יכול להיות שהחום והלחות, קצת משבשים את דעתי ומעלים באוב זיכרונות שהתרחשו הי שם בשנות השמונים, קצת יותר משלושים שנה. למה לעזאזאל הזיכרון הזה מכה בי פתאום? אני גם לא מבין מה בוער בעצמותי, לעלות את הזיכרון המהומהם הזה על הכתב? מסתורי המוח האנושי.
אלו היו חדשים חמים, שהילדים מבתי ה...ספר של תל אביב היו יוצאים לחופשה ומחפשים מפלט מהחום הנורא. מבחינתי, רק תל אביב הייתה קיימת, כל השאר היו מחוזות רחוקים ולא קיימים .היו ילדים שזכו לשוקו ולחמנייה בבוקר בקייטנה והיו את הילדים שעבדו. החיים היו די פשוטים. אני שייך הייתי לסוג הנערים שעבדו בחופש הגדול. הייתי עוסק לא מורשה. היום היה מתחיל בחמש בבוקר. בפאתי השכונה, ליד בית הכנסת של התימנים היו מחכות המשאיות עם ארגזי הסברס, משאיות מקרטעות ,שהגיעו מרמלה או לוד והיו עמוסות לעייפה בארגזי הפרי הקוצני. אט אט מתחיל הרחוב להתמלא בנערים כהי עור וטרוטי עיניים ,גוררים עגלות תינוקות ישנות, פיילה מלמעלה ותקוות חדשות בלב להרוויח כמה לירות כדי לממן את החופש הגדול. קנינו מהסוחרים הערבים את הארגזים ,שפכנו את תכולתם לתוך הפיילה, שהייתה מונחת על עגלת התינוק הישנה ומיד מזדכים על הארגזים.
יום קודם הייתי מוצא שותף ומתכנן את מסלול חיי .בדרך כלל המסלול היה די קבוע. מהשכונה, דחפנו את העגלות העמוסות
חצינו את הגשר לשכונת לבנדה ומשם חותכים לנווה שאנן בואך התחנה המרכזית הישנה, היכן שנמצאת היום קהילת הזונות והעבדים הגדולה בישראל. בכניסה לרחוב היה עולה הריח הייחודי של התחנה המרכזית, היה זה ריח שתן, עמבה, שווארמה וטיגון פלאפל, מעורב בפיח האוטובוסים . העסקים בתחנה המרכזית היו טובים מאוד, אם לא היו מגיעים הפקחים. וכשהגיעו הפקחים באמת, נאלצנו לברוח. ברחנו עם העגלה, לכיוון אלנבי, מערבה לכיוון הים. מפגש עם הפקחים, לא היה "מחזה מרנין".
במקרה הטוב ,הם היו הופכים את תכולת העגלה על המדרכה, רומסים את הפרי ברגלם ואיתם נרמסו כל תכניות החופש שלנו שהורדו לטמיון. מאוחר יותר הבנתי, למה רק אלינו, מוכרי הסברס ,הם היו נטפלים? מכל מאות הסוחרים והעגלות שהיו שם, אנחנו היחידים שלא יכולנו לשלם להם, דמי העלמת עין. הקופה שלנו הייתה קטנה מידי. המפגש עם הזונות במעלה הבריחה, ברחוב הירקון, היה מפגש מסקרן כל פעם מחדש. כמו חתול רחוב הייתי נמשך אל פח הזבל של החיים, אל הסיפורים העלובים של זונות הרחוב. בעיננו הנערים, היו שני סוגים של זונות, אלה שהיו מקבלות לקוחות בחצרות הבתים הישנים ובכל מיני מבנים נטושים, שריח שתן עז היה עולה מהם והיו את הזונות, שישבו בתוך ברים אפלוליים ,עם אורות אדומים. אלו האחרונות היו זונות קלאסה. הניגודיות בין אור היום הבהיר של חודשי הקיץ, לבין האפלוליות הקרירה והמסתורית של הבר, הילכה עלי קסמים. מבחוץ היה אפשר לראות צלליות של רגליים ארוכות, כיסאות בר גבוהים, בקבוקים וכוסות בכל מיני צורות וצבעים. מידי פעם היינו מעזים ומתקרבים לפתח הבר, ופעם אחת בלי שום הודעה מוקדמת "הי ילד מניאק בוא, בוא רגע" נשמע קול גברי, מתוך הבר.
הסברס קר?
הסברס היה קר, יום קודם דאגנו להקפיא שקיות מים, שאותם היינו מניחים מתחת לסברס, כך שהפרי נשאר צונן לאורך שעות. "תקלף ארבע סברס, הקוקסינל מזמין את הבנות" הוא שואג. זאת הייתה הפעם הראשונה ,שראיתי גבר בלבוש אישה. כמה עולה אחד? חצי לירה אני עונה ."אתמול היה פה ילד, מכר בשלושים אגורות". "אתמול היה אתמול והיום זה היום" אני עונה לו לה בחוצפה. מי שלא היה חצוף לא היה שורד את הרחוב, ומי שהיה חצוף, קיבל לפעמים מכות, אלו היו האפשרויות. "בוא שב" קוראת לי אחת הזונות מקצה הבר, "אני רוצה שתגיש לי ,עבר הרבה זמן שמישהו שירת אותי". אני יושב על כיסא הבר הגבוה חותך ומגיש לה סברס קר, רגלי מתנדנדות באוויר וראשי בגובה המרווח של שדיה. התחשק לי ולו לרגע להניח את הראש, להירדם ולברוח מהמולת הרחוב הסואן. מבפנים נראה הרחוב כמו מסך קולנוע מואר. "אתה רואה את הבחורה, שעוברת ברחוב עם הכלב"? כן אני רואה. "היא זונה, ובכלל ,כל הבחורות שמסתובבות עם כלבים הן זונות" והגברים אני שואל, "קוקסינלים", היא אומרת נחרצות ."כל הגברים עם הכלבים הם קוקסינלים, זונות ממין זכר". "והאנשים, שמטיילים בלי כלבים" אני מקשה. "שכחו את הכלבים בבית" .
כולכם זונות היא אומרת ,השאלה היא רק המחיר. "מה המחיר שלך" אני שואל אותה בחוצפה. "שלושים לירות ,זה המחיר שלי". יצאתי משם מרוצה, עם שתי לירות בכיס, אבל ממה שהיא אמרה לי, לא הבנתי כמעת כלום. בעצם רק דבר אחד הבנתי ,שאם פעם ארצה לחזור אליה, אצטרך למכור שישים סברסים על דרך, וזה הרבה.
אז מי אמר אני ולא קיבל
כתב - בן גיאת משה