| הבוקר התחיל בצורה טובה. נשבה רוח נעימה, אגלי הטל נצצו בשמש העולה – הכל בדיוק כמו שכתוב בכל ספר שירים למתחילים.
אבל בלי צחוק, היה טוב. הנעליים והגרביים עמדו במקומם סימן שהכלבים של השכנים התנהגו בנימוס; גם השכנים שתקו – סימן שגם הכלבה שלי התנהגה יפה. עד ארוחת הבוקר היו לי רק כמה ויכוחים, התפטרות אחת ושני איומים. כאמור – בוקר רגיל ונעים.
חדר-האוכל המה מאוכלים ועל לוח המודעות התנוססה מודעה שהערב יוצג סרט מערבון. ברחבת חדר האוכל התגודדו, כרגיל, כל המי-ומי בין הרווקים שלנו. נעים לראות את בני המעמד שלנו: חלקם בעלי שפמים, חלקם עם שערות ארוכות, רובם מלוכלכים. בקיצור: נוער זהב, נוער בריא, רווקים עליזים.
| למראה כל זה עלה בדעתי, שהעולם לא כל כך גרוע כמו שמתואר בעתונות. הרגשתי שעם נוער כזה אפשר להגיע לדברים גדולים. וכדי להמשיך בפיתוח הרעיון החלטתי להכין לעצמי כוס קפה טוב. רק חיברתי את חוט החשמל ומי מופיע בפתח הדלת? מופיע מיכאל. מיכאל הוא רווק מבטיח, תמיד עליז ומחייך, אך הפעם משום-מה שתק.
שתקנו יחד. כעבור שתיקה של רגע ראיתי שהעסק נעשה רציני. הפסקתי את בישול הקפה ואז קיבלתי את המהלומה הראשונה להיום: מיכאל רוצה להתחתן! אפילו לא יכולתי לדבר איתו.
|
 |
כשבחור צעיר מפסיק לחייך ומתחיל לשתוק –אי אפשר להתווכח איתו. טוב שנזכרתי שמיכאל עדין בצבא, והוקל לי. אם צה"ל מסכים שטובי בניו ילכו ויתחתנו – אני לא אתערב, שאלוף הפיקוד יאכל את הדייסה הזאת. התחלתי שוב לטפל בקפה, ולא הספקתי. לחדר נכנסו שתי בנות – עמירה ודינה. הפעם היתה הצביטה בלב יותר קלה, בנות בכל זאת צריכות להתחתן. בנות נשואות – זוהי הערובה הטובה ביותר לדור חדש ותוסס של רווקים. בכל זאת נשאר לי טעם של מועקה: תהיה חתונה, חתונה משולשת, מפוארת, ועצם מראה החתונה יכול להביא כל רווק להרהורי חטא.נורא
רציתי קצת קפה חריף. חיברתי את הקומקום לחשמל, ומי מופיע בדלת? אורי כהן! אורי כהן הוא חבר ותיק, רווק סוער, סייר במילואים שהתנסה כבר בכמה אהבות סוערות. האהבה הראשונה – הפלחה, השניה – ההגה. התרגשתי. עם בחור כאורי טוב ללגום ספל קפה. אבל אורי לא רצה קפה, גם לא רצה לשבת. חשבתי שאורי מרגיש לא טוב, ואולי התחשק לו לנסוע לחו"ל? בימינו הכל ייתכן. אבל אורי מרגיש טוב ולא רוצה לחו"ל. וכאן נאלצתי שוב להפסיק את בישול הקפה. ישבתי מביט ומוכה תדהמה בדלת הפתוחה שאורי שכח לסגור. "לא ייתכן" – חשבתי- "אורי, אורי כהן, אורי שחור - גם אתה"? ובכן, חתונה מרובעת, והכל בימי כהונתי כמזכיר! הרגשתי שבלי קפה לא אוכל להמשיך. להרגשה כמו שלי עכשיו דרוש קפה וחבר טוב לשוחח איתו, להוריד הכל מהלב. והוא הופיע. אפילו הציע להכין בעצמו את הקפה. נאנחתי בהקלה. טוב שיש עוד ידיד לדעה ולרגש. "עודד, עודד" – אמרתי – "אתה יודע מה עבר עלי בשעה האחרונה? פירוק מוחלט של מועדון הרווקים! אתה יודע מה זאת חתונה מרובעת?
איך אפשר לעצור את השיטפון"? כל הכבוד לעודד, איך שהוא יודע להחזיק את עצמו.
בכלל לא התרגש כמוני. "אני חושב", הוא אומר, "שזה באמת לא בסדר. הגיע הזמן שהצעירים יתחילו לחשוב על מה שהולך כאן". זקפתי אוזניים. דברי טעם, דברי אלוהים חיים. מתמיד אמרתי שעודד הוא איש העתיד. עודד קם ממקומו, בדק את קומקום המים, והמשיך: "אני חושב שהגיע הזמן שנחסוך קצת. כידוע, השנה האחרונה בחקלאות לא היתה כל כך משובחת. לכן אני מציע לחלק את הוצאות החתונה לחמישה חלקים במקום לארבעה. פשוט מאד".
אתם יודעים מה זה הלם? בטוח שלא. מזגתי קפה חריף עם שלוש כפות סוכר, אבל הקפה עוד היה מר. הוספתי עוד שתי כפות. הקפה המשיך להיות מר. הכי גרוע, שלא ידעתי מה להגיד לו.
ברגע הראשון חשבתי ללכת לפוצץ את הבאר הגדולה. ברור היה לי שעודד לא ילך להתחתן כשהבאר הגדולה, הבאר שלו, תהיה מפוצצת. אבל בהרהור שני עזבתי את הרעיון. מי יודע למה מסוגל בחור מאוהב? חשבתי רק על הרס עתידם הרווקי של כל הצעירים הללו. איזה נתונים מוטוריים וטכניים יתבזבזו לריק! נוכחתי שהעתונות צודקת: העולם הולך לקראת התפוררות מוחלטת. שפכתי החוצה את הקפה שאי-אפשר היה להמתיקו, והלכתי לבכות על כתפי המזכיר השני. לגודל התדהמה הוא דווקא קיבל את הידיעה בתרועות-גיל, ואפילו החליט בו-במקום שעלי לברך את הזוגות המאושרים בטקס הכלולות.
בכל זאת יש לי שאלה קטנה שלא נותנת מנוח: לאן צועד העולם?
נכתב ב-20.5.72, חצות
|