|
 |
בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, חפרו בור גדול ועמוק בשכונה שליד עץ השיזף כדי לבנות בו מקלט - הוא המקלט ליד ביתה של אסתר לדרמן. ביום חורפי אחד, בשעת ה"הקמה", עלה בדעתו של שרון ברקת, שהיה אז בן חמש לערך, לגשת ולבדוק את עומקו של הבור. הוא נעל את מגפיו, ויצא מהבית מבלי שאמו, שהיתה עסוקה עם הדס אחותו, שמה לב לכך.לפתע נשמעו דפיקות עזות בדלת הבית . מישהו בא בריצה וצעק: "רינה, הבן שלך שקוע בבור של המקלט"! רינה לקחה את הדס הקטנה ורצה חיש מהר, בנעלי הבית שנעלה, לעבר הבור.
|
כשראתה את שרון עומד באמצע הבור, שקוע עד מותניו כמעט בבוץ – שלחה מיד את הדס בת ה-3 להזעיק את סבא נחום, שגר בקרבת מקום. סבא נחום, שנח את מנוחת הצהרים, נזעק ויצא בריצה כשהוא לבוש בפיז'מת פלנל חמה, אלא שהוא רץ לכיוון הואדי השוצף, אותו ואדי שעל שמו נקראת השכונה שמסביבו, ולא אל בור המקלט. הוא הבין שנכדו שרון טובע בואדי!
בינתיים התעשתה רינה, ולקחה שני קרשי בניין ארוכים שהיו בקירבת הבור. היא הניחה את אחד הקרשים על הבוץ והלכה עליו כשהיא נושאת בידיה את הקרש השני, ומנסה לשמור על שיווי משקלה. כשהגיעה לקצה הקרש שעליו הלכה, התכופפה בזהירות והניחה בהמשכו את הקרש שנשאה בידיה, עד שהגיעה אל שרון. וכל אותה עת עומדים לונקה, פנחס זיונץ וישראל ברזילי על שפת הבור, ומשיאים לרינה עצות... כשהגיעה לשרון חיבקה אותו רינה מתחת לזרועותיו והחלה למשוך אותו מתוך הבוץ, כשהיא משתדלת לא ליפול. הילד המבוצבץ והמבוהל נחלץ, אך המגפיים נשארו שקועים עמוק בבוץ. שוב חזרה רינה להלך על הקרשים שהניחה, כשהיא נושאת בזרועותיה את הילד המלוכלך, מנסה לשמור על שיווי המשקל ו...מתפוצצת מצחוק, כי הסיטואציה היתה יותר מהכל – מצחיקה. כשראה שרון שאמו צוחקת ואינה כועסת, נרגע והחל אף הוא לצחוק.
רק דבר אחד העיב על שמחת החילוץ וחדוות האירוע: מה תגיד טרודֶה? טרודֶה, הסנדלרית של הקיבוץ, "ייקית" במוצאה, היתה ידועה בקפדנותה הרבה. כל ילד שנכנס בחיל רעד לסנדלריה ולא אמר לטרודה ולירחמיאל "שלום" עם בואו, נשלח מיד החוצה, כדי לחזור ולומר "שלום" כיאות. מדי שנה, בתום החורף, דרשה מהמטפלות ומההורים להחזיר לה את כל המגפיים, כדי שתשמור עליהם לחלוקה בשנה הבאה. את המגפיים היה צריך להחזיר נקיים ומצוחצחים, ואוי לאותו ילד שהחזיר מגפיים מלוכלכים! הוא היה נשלח אחר כבוד, בליווי "סידרת חינוך" תקיפה, לנקות את המגפיים ולהביאם שנית. וילד שלא החזיר את מגפיו בתום החורף – ננזף קשות והובטח לו שלא יקבל מגפיים בחורף הבא.
| "אל תדאג, שרון" אמרה לו אמו. "אני אספר לטרודה מה קרה, והיא תבין". אבל שרון פחד מטרודה. הוא לא סמך על הבנתה ועל מחילתה, ובייחוד היה מודאג מכוח זכרונה, שהיה ידוע ברבים: טרודה לא שוכחת כלום! בכל פעם שהיה רואה אותה הולכת מולו –היה מבצע עיקוף חד ונעלם מהשטח. במשך כמה שנים ליווה אותו הפחד הזה, ועד היום קבורים המגפיים, או שרידיהם, מתחת למקלט... |
 |
|