|
"מה אתה סוחב הפעם, שלמה" ? קידמה את פני גאולה המנהלת
"גויאבות, גאולה".
"דע לך, שלמה, והנח זאת על לוח ליבך: גויאבות לא קונים ולא גונבים. כאן, בקריות, גויאבות רק "סוחבים " . לשמע אמירה כל כך נחרצת וישירה, שיש בה ערך מוסרי, ועוד מפי מנהלת בית ספר בכירה ומוערכת - הרגשתי שהנה מתמרק מצפוני. הרי בפחות מסחיבה, כלומר: רק מתוך כוונה לסחוב חטפתי מכות גערות ועלבונות
שבילי חיים הובילוני לצירוף של היותי מחנך וחקלאי, צירוף שיש בו עבודה רבה ואם לא פרנסה רבה - לפחות גאווה וסיפוק. מידי פעם הייתי מביא לחדר המורים מפרי עמלי - כפות בננות בשלות , פלפלים, חסות טריות. השמחה הייתה רבה והתודות מחברי היו ממלאות את ליבי.
הסיפור בגויאבות מחזיר אותי לימי ילדותי ונעורי בקיבוץ מענית, שם ביליתי בשמחה ובעצב עם ילדי הקיבוץ בקבוצת "סלע". בחופשות הקיץ הארוכות שובצנו בענפי הקיבוץ השונים, מי במטע עם פנחס שקלאר, צבי מרגלית, גרשון סוקול ואריה גמר ומי בגן הירק, אצל אושי ושמואל ויינר, ומי בלול עם מורדי שילר, ישראל ברזילי וכמובן דב אייזלר. לאחר שעות העבודה התפנינו כל אחד לדרכו - יחי החופש הגדול !
יום אחד, בדרכי לבריכה, אני פוגש מספר ילדים צעירים ממני ממתיקים סוד. "היי שלמה, רוצה להצטרף? אצל שיסל (שם בדוי) בחדר הדרומי בבית השני בשיכון הותיקים ליד הבריכה ישנו מטע קטן של פירות . יש שם גויאבות אדומות טעימות שכל הקיבוץ מדבר עליהן. מדברים אך לא טועמים. מה דעתך - בוא איתנו בשקט ונקטוף כמה גויאבות" ?
בקיבוץ הכל שייך לכל. כך חונכנו וכך הוחדרו בנו יסודות החשיבה הקיבוצית, מכיוון שכך, מה הבעיה ? הולכים ואוכלים ובלבד שלא נשים בכלינו גינה קטנה ומספר עצי פרי היו ליד חדרי החברים. הדבר נתן תחושה של "בעלות פרטית על קניין". היו מי ששיתפו את השכנים, היה גם קצת סחר חליפין: זה קיבל רימונים תמורת גויאבות, פרחים נאים, פקאנים ואף אבוקדו שימשו לתעסוקה והתרגעות של אחה"צ . העצים היו עטויים בשקיות נייר מפני מזיקים.
לדאגה, טיפוח ואהבה זכו העצים ליד חדרי החברים וסייעו להם בחיזוק הקשר לאדמת הארץ באמצעות "הרכוש הפרטי " רחמנא ליצלן. אלא מה ? שיסל זה, שפירותיו בגנו "הפרטי" טובים ומתוקים הם , היה קנאי לגנו, בעל גוף היה ומהיר חימה. בהצטרפותי לקבוצת הילדים לא שיערתי שהכוונה לטעימת גויאבות אדומות תיחרט עמוק בזיכרוני, שהרי עברו מאז כמעט שישים שנים. הרגשתי רטט של מי שמסיג גבול. לטעום גויאבה אדומה משיסל היה בהחלט הסגת גבול והליכה על פי תהום. השעה הייתה לפני הצהריים. הנחת היסוד הייתה ששיסל נמצא בעבודה במטע של הקיבוץ. את מומחיותו היה מחלק בין המטע ביום העבודה ואחה"צ המרגיעות במטעו הפרטי. פסענו בביטחון לעבר היעד, לא כהתגנבות יחידים, ללא חשש, זקופים ומלאי שמחה בעיצומו של יום. לפתע, ללא כל אזהרה, במהירות הבזק, נפרצה הדלת. שיסל הגיח במלוא כעסו וחרון אפו ורץ לעברנו להשיגנו. הייתי כנראה טרף קל לזעמו המתפרץ. הוא השיגני והנחית מכה כואבת על גבי . בזה הסתיימה התקרית האלימה בינינו.
עברו ימים אחדים, המכה נשכחה וחזרתי לסדר יום של ילדי הקיבוץ בחופשת הקיץ הארוכה: עבודה בבוקר, רחצה בבריכה, ארוחת צהריים, קריאה ומנוחה בחדרים; אחה"צ שוב בריכה ומשחקי כדור. לפעמים סרט של קיץ על הדשא או תחרות שח מט עם חבריי. עולם ללא דאגות .
יום אחד בעודי פוסע בשבילי הקיבוץ הולך לקראתי שיסל. ידעתי שההיתקלות בינינו בלתי נמנעת. הרכנתי ראשי לעבר האדמה מתוך תקווה שלא ייווצר בינינו כל מגע. אך כמובן נוצר גם נוצר . "אתה ילד רע, מה אתה חושב לעצמך? באת מהעיר לקלקל את הילדים שלנו? אתה גנב"! והטיח בפני עוד ועוד עלבונות. עמדתי לפניו משותק. דמעות ניקוו בעיני ובקושי פלטתי את המילים הספורות: "לא לקחתי אפילו גויאבה אחת"
ידעתי תמיד שמעמדי אינו דומה לזה של ילדי הקיבוץ ושלא מרצוני החופשי הגעתי למענית. למרות זאת הרגשתי כבן המקום, והנה שיסל זה מחזיר אותי למשבצת שחשבתי שכבר איני נמצא בה. משבצת של יתמות, של נדודים, של עולה חדש, של ילד שצריך להתמודד ללא תמיכה מספקת. בקיצור: שווה לכולם בהרבה מובנים, אך אף פעם לא לגמרי שווה. כל הרחמים העצמיים שהציפו אותי לפתע היו בגלל גויאבה אדומה שלא טעמתי. אולי רק התכוונתי לסחוב, כמו האחרים ילדי הקיבוץ.
אמר המרקיז מונטסקיה : אם היה אפשר לשפוט את האנשים
על פי המחשבות היה צריך לתלות את כולם. ואולי בכך הייתי
זוכה למעמד שווה. נשאתי על לוח לבי את התקרית שנים רבות
אם אפגוש אי פעם את נשמתו של שיסל, בגן העדן יש לקוות,
אומר לו: " שיסל, גויאבות לא גונבים ולא קונים, רק " סוחבים ",
ואני אפילו את זאת לא עשיתי".
|