|
זה התחיל כמו תמיד בוועדה המתאימה. בכפר הקטן שלנו לכל עניין יש ועדה. הפעם זו הייתה הועדה הכלכלית. התכנסו לדון במצב המטעים. משהו לא טוב קורה שם בשנים האחרונות.
החברים הוותיקים ממשיכים לצאת כל בוקר בשעה חמש לשטח. עובדים קשה כמו תמיד. אין עבודה שכירה, בדיוק לפי העקרונות שקבענו לנו. לא לוקחים הביתה תפוחים. לא מוכרים מהצד. החריגה היחידה הייתה ארגז תפוחים שנשלח לזמרת הנערצת עליהם – נתנאלה. זה נחשב במקומותינו למחווה, לתזכורת שאנחנו כאן בשביל תרבות וציונות. לא בשביל לעשות לביתנו.
אבל כל זה לא עוזר. המטע מפסיד כסף. הצעירים לא מצטרפים לצוות. מחפשים עבודות אחרות. הוותיקים הזדקנו. זקוקים לעבודה קלה יותר. אין ברירה – צריך לחסל את המטע למחרת הזמין מרכז המשק את המטעיניקים לשיחה -
"אני יודע שזה קשה לכם, אבל אין ברירה. אנחנו נאלצים לסגור את המטע. נמצא לכם עבודות קלות יותר. אתם תהיו מסודרים. נערוך טקס כמובן. נעשה מסיבה. יהיה בסדר." הייתה שתיקה. מעיקה. מפחידה. זרה. עד שנשמע קול חלש: "אני לא יכול" הוא אמר. "אני לא יכול. אני לא אתן. אני אשכב מתחת לגלגלים של הטרקטורים שיבואו לעקור את העצים. שיעקרו אותי יחד איתם." שוב שקט. תמיד הן מתחמקות המילים כשצריך אותן. מה להגיד לו? במה לנחם? איך לטשטש את הכאב, ככה שיישמע נכון. לא מזויף. רך.
"יש זמן. תחשוב על זה. הנושא יובא לשיחת הקיבוץ במוצאי שבת."
בשיחת הקיבוץ חזרו ועלו הנימוקים –המטעים מפסידים כסף. הצעירים מחפשים עבודות אחרות צריך להשקיע בגלעם, בפלחה וברפת, שם הכסף. אי אפשר להתחרות במטעים שבצפון העניין הוכרע – מחסלים את המטע.
הוא הסתגר בביתו, מאיים להגן על המטעים בגופו.
משלחות משלחות יצאו ובאו לביתו. דיברו על ליבו. ללא הועיל. הם דיברו והוא שתק. ושוב דיברו והוא בשתיקתו. פעם אחת נשמע ממלמל –"אתם יודעים לדבר. אני לא. אני יודע לעבוד. אני יודע לשתול, לקטוף, לגזום"
"אי אפשר לעצור את הזמן" הם אמרו לו.
"תזרום עם השינוי" – גם זה אמרו
"העולם משתנה. גם אנחנו צריכים לשנות."
"לא רוצה" הוא לחש. "לא יכול. לא מסכים. תנו לי להמשיך לעבוד . לא אפריע לכם לדבר." הזמן הציל אותנו מסוף רע עוד יותר. בחודשים שעברו עד ביצוע גזר הדין – מצא הוא
מרגוע לנפשו בעבודה טיפולית , וויתר לגלגלי המכונות הדורסניים.
באופן חריג, לא ועדה שלחה אותו לשם. לבדו, קם מהשכול ופילס לו דרך חדשה |
|
.
|