|
ביום קיץ אחד, לפני הצהרים, בעת שילדי כיתה א' היו שקועים במשחקים בחצר בהפסקה, הציעה לי זיוה: "בוא נלך לחדר של הורים שלי ונאכל ממתקים"
|
הסכמתי מיד, וכי מי יכול לסרב להצעה נדיבה שכזו בימים בהם זכינו לממתק - שתי קוביות שוקולד מונחות על מיטותינו - רק בימי שישי? הלכנו לצריף הרכבת, אשר היה על הדשא ליד האיקליפטוס הגדול, לא רחוק מגן הילדים, שבו גרו חַשְמָלָן ופָּטִי – הוריה של זיוה. זיוה נכנסה לחדר, שהיה כמובן פתוח, כי לא נעלו אז את הדלתות, ואני נשארתי על המרפסת. כדי להעביר את הזמן עד שיגיעו הממתקים המיוחלים, הכנסתי את רגלי היחפה למגף הגדול של חשמלן, ששימש אותו לעבודות החליבה ברפת.
|
 |
רק הכנסתי את הרגל ודרכתי – ותיכף פרצתי בצרחות
ובבכי: "מסמר! מסמר! דרכתי על מסמר"!
לקול צעקותי נזעקה רות גרין, המטפלת, שהיתה עם הילדים בחצר.
חיש מהר שלפה אותי מהמגף, הפכה את המגף על פיו – ועקרב גדול ושחור נפל ממנו!
רות לקחה אותי, בוכה ומצווח, לבית הילדים, השקתה אותי ביין, שמה מגבת רטובה על הרגל הנפוחה והשכיבה אותי במיטה.
מותש ושתוי-במקצת נרדמתי, ולאחר חצי יום התעוררתי עליז ושמח, כאילו לא קרה כלום!
|