הבאר הרומאית נמצאת בבוסתן של מנשה. היא סגורה על מנעול ובריח ושכוחה מלב. אבל בשנות החמישים היא היתה פתוחה והיוותה בשבילנו, הילדים, את אחד משמונת פלאי תבל.
העולם כולו היה פתוח אז.
אנשים לא היו מפוחדים כמו היום והמושג "כיסוי תחת" עדין לא היה מוכר. היינו חוצים את המטעים שבואדי ואת שדה הקוצים והשיחים שאחריהם, ומגיעים לבאר. פותחים את מכסה הברזל הכבד ומציצים אל בטן האדמה. הבאר היתה עמוקה מאד וחצובה כולה בסלע מימים קדומים. האגדה מספרת, שבשנות השלושים של המאה העשרים לובזובסקי, שבנה את "בתי לובזובסקי", בנה את מכסה הבטון והמתכת שקיימים היום, וגם סולם רעוע שיורד עד לתחתית הבאר.
תמיד היו מים הרחק למטה והיינו זורקים אבן ומודדים בשעון כמה זמן לוקח עד ששומעים את השכשוך של נפילתה למים. נדמה לי שמדדנו אז 30 מטר עומק.
אומרים, שאם אתה עומד בתחתית של באר שכזו, אתה יכול לראות למעלה את הכוכבים באמצע היום. אבל אף פעם לא העזנו לנסות. פעם אחת, בשנות השבעים כנראה, ירד מתנדב אחד לתוך הבאר, נפל, ושבר את הידיים והרגליים. הוא הצליח לטפס למעלה, הגיע בזחילה לקיבוץ ונלקח ישר לבית החולים מאז הבריכה סגורה ומסוגרת.
|