|
הסיפור שאני מספר עכשיו התרחש אי-שם בשנות החמישים כשאנחנו, קבוצת "דרור", היינו בערך בכיתה ד'. יתכן ואינני מדייק בפרטים, אבל זה מה שאני זוכר
זה היה בחופש הגדול, ועמוס גרין – האח הגדול של שאול ואסתר גרין – היה מדריך שלנו בחופש. עמוס גרין היה הבחור הכי חתיך וכריזמטי בין נתניה בדרום, זכרון-יעקב בצפון, הים ממערב והקו הירוק ממזרח. הערצנו אותן הערצה עיוורת ושתינו בצמא כל מילה שיצאה מפיו. לילה אחד לקח אותנו עמוס לא"ש לילה. הלכנו אחריו בשורה מהקצה הדרומי של הקיבוץ, שהסתיים אז בואדי ליד השיזף הגדול, אל בית הקברות. חשבנו שבלילה בית הקברות רוחש בנשמות המתים. ישבנו במעגל, רועדים כעלים נידפים, והקשבנו לסיפור של עמוס. ועמוס סיפר לנו על ארץ שהיה בה רעב גדול. בכפר אחד חי איש ולו שני בנים. יום אחד מת האיש ובניו קברו אותו בקבר בבית הקברות של הכפר. אבל בלילה הרעב הציק להם כל-כך, שהם חזרו לבית הקברות, פתחו את הקבר ואכלו את הלב של אביהם. בדרך, בחזרה מבית הקברות, הם פגשו שועל עם ראש גדול והשועל פתח ואמר: "למה אכלתם את הלב שלי? למה אכלתם את הלב שלי"? ובפעם השלישית עמוס אמר זאת בצעקה כזאת, שנשמותינו פרחו והתערבבו בנשמות המתים
את הדרך בחזרה איני זוכר, אני רק זוכר שלא ישנתי כמה לילות אחרי כן. ואת הסיפור הזה אני זוכר עד היום.
|