זה היה בקיץ 1960. החופש הגדול כבר החל, ויום אחד אחר הצהריים ישבתי על מרפסת בית הורי בשיכון א', בוהה באוויר המהביל המסרב בתוקף לנוע. קול צעדים נמהרים ובוטחים נשמע מאחורי וקטע באחת את הרהורי. הסבתי את ראשי לאחור ומיד זיהיתי את ארווין גרוניך הפוסע נמרצות לעברי וידו השרירית אוחזת בחוזקה בידו של ילד חיוור פנים, המנסה ללא הצלחה יתרה להדביק בצעדיו הקטנים את אלה של ארווין. השניים נעצרו, ארווין הרפה מידו של הילד, נעמד מולי ואמר: "מיכאל, זה בן אחי, קוראים לו שלמה, גם הוא אוהב מוזיקה, אתם תהיו חברים!" ואז, בלא שהייה, סב על עקביו ונעלם כלעומת שבא שלמה נעמד במרחק מה ממני והתבונן סביבו במבט מבוהל. כעבור זמן קצר פנה אלי ואמר בקול רועד: "הוא אמר שקוראים לך מיכאל."
הנהנתי בראשי
"בן כמה אתה?" שאל
"עשר," עניתי. "ואתה?"
"אחת עשרה."
"ולמה הדוד שלך אמר שאתה אוהב מוזיקה?" שאלתי
"אני מנגן בפסנתר," ענה לי בקול מעוּדד משהו
וכששאלתי מה הוא מנגן, שלמה החל למנות שמות של מלחינים ויצירות שאת חלקם הכרתי מהתקליטים שאבי היה מחליף בספריית התקליטים, שאותה ניהל דב גולדשטיין
"מה, יש לך פסנתר בבית?" השתוממתי בקול רם
|
 |
שלמה השיב שהוא מתאמן הרבה שעות בכל יום, אבל עכשיו חופש וההורים הרשו לו לנסוע למענית לכמה ימים והוא ממש שמח לא להתאמן. סיפרתי לו שאצלנו בקיבוץ ישנו פסנתר אחד הנמצא במועדון לחבר הנקרא "בית חביבה" ושאלתי אם יסכים לנגן לי משהו. שלמה הסכים בהתרגשות
בצעדים נמרצים צעדנו שנינו לעבר "בית חביבה" כשאנו גומאים ללא אומר את הדרך העולה בעלייה התלולה. "הנה, זה כאן," אמרתי תוך שאני אוחז בידית דלת הכניסה המסרבת בעקשנות להיפתח. "אוי, זה סגור," רטנתי. ושלמה השיב: "שום דבר לא סגור, בוא איתי!"
הוא הוביל אותי אל צדו האחורי של הבניין, במקום שבו קבועים חלונות ארוכים שמהם ניתן לראות את הפסנתר השחור והכבד הניצב בפנים. אחרי חיפוש קצר מצא שלמה תיל ברזל חלוד, אחז בו, כופף את צדו ונעץ את הצד המכופף בחיבור שבין החלון לקיר. החלון נפתח לרווחה ושנינו טיפסנו בקלילות על אדן החלון ותוך שניות ספורות היינו בפנים.
שלמה גרר את כיסא הפסנתר וקירב אותו אל המקלדת, הניח את ידיו על קלידי הפסנתר והחל בנגינת "הסונטה הפתטית" של בטהובן. קפאתי במקומי. חשתי כי גופי משותק. לסתי נשמטה ונשארתי פעור פה עד לסיומו של הפרק הראשון. "להמשיך?" שאל. לא יכולתי להשיב לשאלתו. לא מצאתי מילים. הרי רק אתמול האזנתי ליצירה זו אשר נוגנה בתקליט בפטיפון שלנו בביצועו של ארתור רובינשטיין, וכעת.
אכן, נהיינו חברים.
***
ב-9 באפריל השנה התאסף קהל בן מאות רבות של אנשים בחצר המצודה הצלבנית בעיר העתיקה בעכו, להאזין לקונצרט משותף של שלמה ושלי. על הבמה ניצבה "המקהלה הקאמרית תל אביב", שאותה ייסדתי לפני שנים רבות, וליד הפסנתר ישב שלמה. הקונצרט הוקדש ברובו ליצירות ששלמה חיבר למעני במהלך עשרות שנות חברותנו.
בעת שעמדתי בגבי לקהל וניצחתי על המקהלה ועל שלמה המנגן ושר ביחד עם המקהלה, החלפנו בינינו מבטים ובהם סיפרנו לעצמנו את זיכרונותינו. במהלך הקונצרט כולו חלפו לנגד עיניי אינספור מראות וזיכרונות מחברותנו המשותפת. נזכרתי כיצד היה שלמה בא אלי בכל חופש מאז פגישתנו הראשונה ועד לכתנו לצבא. נזכרתי איך צפינו שנינו בהצגה של תיאטרון "הבימה" על הבמה שליד "בית חביבה", וכאשר אחד השחקנים אמר את השורה: "אני לא מבין מה אני עושה פה," צעק לעברו שלמה: "גם אני לא מבין מה אתה עושה פה!" נזכרתי כיצד ניסיתי למנוע בעדו מלחזר אחרי כל הבנות שבכיתתי, אך ללא הצלחה יתרה, וכיצד הופיע בנגינה בארבע ידיים בתוכנית הטלוויזיה "מסיבת גן" עם בני בן החמש להב, ובהופעתנו המשותפת בפסטיבל ערד, וכיצד כאבתי את אובדן אחיו במלחמת יום הכיפורים.
משנסתיים הקונצרט אמר הקהל את דברו. פֶּרֶץ מחיאות הכפיים הסוערות נמשך דקות ארוכות בעוד אנו מוצאים את עצמנו, שלמה ואני, חבוקים זה בזרועותיו של זה, שותקים כמו שני ילדים בני עשר שאינם מוצאים מילים.
תודה לך, ארווין.
מאי 2012
|