דבר הקיבוץ / פנחס ז. (לחג ה-35)

ספטמבר 1977

======================

ערב טוב וחג שמח לכל החברים, הילדים והבנים-האורחים !

     הביטו רגע לשמיים הנפלאים מעל לראשינו, משובצי הכוכבים, הריחו מסביב את ריח הסתיו, הממשמש ובא, ראו נא את העצים והמדשאות, הבתים והמדרכות, הסתנוורו מאורות "גלעם", השקיפו אל המרחבים הירוקים של היערות, הגנים ושדות הכותנה, הקשיבו לקולות הטרקטורים, להלמות המכונות ולפעמי היצירה בכל פנה ; ראו נא את תינוקותינו היפים, את ילדינו ובנינו, ראו נא את עצמנו, כאן ביחד מסביב:

טוב לנו היום, חג לנו היום !

     גם לפני 35 שנים היה ריח של סתיו, ואותם הכוכבים השקיפו למטה על קומץ צעירים, שהחליטו להקים, בפינה שכוחת-אל, פיסת מולדת חדשה, יישוב עברי חדש. לא היה כאן דבר מלבד קוצים וחרולים, טרשים וסלעים ועלטה עויינת סביב-סביב. אולי רק עץ השיזף הזקן, קידם פניהם בשמחה מבויישת.

     ובאותו יום היסטורי, לאחר שהוקמו הצריפים הראשונים, הונחה אבן-פינה ל"גלעם", נמתחה הגדר ונסתיימו הטקסים, נשארו בלילה האפל כ-20 צעירים, ששכבו לנוח מן היום הגדול, הביטו עמוק לתוך השמיים המכוכבים והמשיכו לחלום את חלום-הנעורים הגדול.

     האם אי-פעם יוכל חלום זה להתגשם ? האם נוכל לעמוד בפני כל הקשיים הצפויים ?

    ובמרחק קרצו אורות מפתים ואי-שם באירופה, בגיהינום הנאצי, נשארו הורים, אחים ואחיות, שמלאו כל לב בדאגות, וכאן מסביב חושך ואפלה, וסכנות וקולות תנים מבשרי רעות.

     למחרת קמו הצעירים לעמל יומם האפור, ללא רתיעה חרף כל החששות, וחלומם לא נטשטש ולו במעט. חלום של בניית פינת-מולדת לא מתגשם בנסים. זוהי בנייה של נדבך על גבי נדבך, עם הרבה ייסורים, עם הרבה יזע ודם, ועם הרבה אמונה.

     קם קיבוץ, שכבר מראשית צעדיו ראה את עצמו כחלק מתנופת ההתיישבות בארץ, כחלק מתנועת השוה"צ, כחלק מאידיאה גדולה, בה יש להגשים יעדים לאומיים, לא בליל (רביזיוניסטי) חסר מעש, לא בהצהרות, שאין מאחוריהן שום דבר, לא בבליל הזיות פנאטיות, כי אם בעשייה היום-יומית, הקשה, המפרכת, באותן שתי ידיים, האוחזות במעדר, ובעת הצורך, גם ברובה.

     זה היה לפני 35 שנים.

     לפני 30 שנה הגיעו ילדי השואה הראשונים, שעברו בגופם את התופת הנאצית. אלה הם חברי "ניצנים" של היום. יתומים מאב ומאם, למודי ניסיון עשיר בחיים, פגועים גופנית ונפשית, וחסרי אמון באדם באשר הוא. [למען האמת, היום הראשון במענית (16.12.1947) היה מאכזב. מדריכים לא חיכו לנו, מקומות לינה לא הוכנו מראש, ומסביב שממה וריקנות]. לא היה לנו קל. עם הזמן התרגלנו לכל הדברים, שנראו מוזרים בעיני נער-גלות שבא לקיבוץ. הכרנו את החברים, סודרנו לעבודה בענפים והתחלנו בלימודים סדירים.

     לרגע קט היה נדמה, שאמנם זהו מקומנו הנכון. בלב כל אחד פעמה התקווה כי סוף-סוף באנו לחוף מבטחים. החברים ראו בנו, במידה רבה, את אחיהם ואחיותיהם הקטנים, שנשארו אי-שם באירופה, וששוב לא יראום לעולם. דרישותינו היו צנועות. למרות הקשיים הכלכליים של הקיבוץ, למרות תנאי הלימוד הפרימיטיביים, לא התמרמרנו. בעזרת המדריכים המסורים התחלנו לראות במענית את קץ הנדודים והתלאות.

     ואז באה מלחמת השחרור, בה עמד קיבוצנו בחזית הקדמית ביותר, במשך תקופה ארוכה יותר מאשר כל יישוב אחר בארץ. בעינינו היתה זאת מלחמה זעירה בהשוואה למה שעברנו באירופה, אך במהרה התברר לנו כי חוף המבטחים המצופה שוב אינו מובטח. יותר מכך, התברר לנו כי יש להילחם מחדש על חוף כזה, אחרת לעולם לא יהיה לנו בית משלנו.

     כאן בתוך לילות שמירה ארוכים, שכם אחד עם החברים, בתוך ההפגזות והיריות, בתוך העמדות ותעלות הקשר, חושלה הברית. כאן הצמחנו לראשונה את השורשים האמיתיים, עמוק בתוך הקרקע הזאת.

     לא כולם נשארו עימנו, כשם שלא כל אלה שהקימו את מענית, נשארו בה. אך לזכות מענית ייאמר, ובוודאי גם לזכותנו, כי מכל חברות הנוער, שהתחנכו באותה תקופה בקבה"א, אנו נצמדנו כאן באחוז הכי גבוה מכולם.

     עברו 30 שנה. מילדות של שכול ויתמות, עברנו מטמורפוזה והפכנו לאנשים, החיים את ההווה ובונים את העתיד. כל אחד מאיתנו תורם את תרומתו כמיטב יכולתו, לאותה חברה, אשר בנתה אותנו, ובעזרתה בנינו את עצמנו. הקמנו משפחות וגידלנו בנים ובנות (ואף סבא וסבתא ראשונים בתוכנו), וכבר הם עומדים יחד עימנו ביצירה היום-יומית.

     הבנים הם הקריטריון העיקרי לחיוניות חברתנו. הבנים – והם בלבד – יכולים להבטיח כי הקיבוץ, כחברה חדשה, לא יהיה אפיזודה חולפת, כי אם ישות היסטורית.

     והנה דווקא בתחום זה, בצד הישגים רבים שנתברכנו, היו לנו גם כישלונות. יושבים עימנו כאן בנינו מן "הפזורה המעניתית". בנים שהם בשר מבשרנו, בנים - שבפינה נסתרת בליבם, יודעים כי זהו ביתם הראשון והחם. נדמה כי במלחמת "יום הכפורים" חשנו היטב את שותפות הגורל, כאשר דאגותינו הכנות לבנים בחזיתות השונות, היו ללא כל מחיצות. אנו חשים, שלמרות הריחוק, למרות הכאב והפצע, שמשאיר כל בן ההולך מאיתנו, יש תחושת קרבה ויש הרגשת שייכות, בין הקיבוץ לבין כל בניו באשר הם שם. ואולי, ואולי, כשם שאנו קולטים מעט עולים חדשים, או כאלה שבאים מן העיר והכפר, לא נתפלא אם נזכה גם בהגשמת הפסוק: "ושבו בנים לגבולם".

     35 שנים של מעש עשיר אנו באים היום לסכם. תקצר היריעה מלפרט כל ההישגים מאז ועד היום, מה עוד שכל סיכום הוא, מטבע הדברים, כוללני. אנו לא נעדרי קשיים ובעיות. חיינו מתנהלים תוך מאבקים ופשרות, אך גם צמודים לדרך אידיאית מרכזית.

     בלי להתעלם מבעיותינו הפנימיות, בלי להתעלם מן המצוקות הקטנות והגדולות, ומן אי-שביעות רצון בתחום זה או אחר, עם כל אלה אנו רשאים להיות גאים למה שהגענו. אנו רשאים, בלב שלם, לזקוף קומה ולהתברך ביש הגדול שהקמנו.

     אנו קיבוץ יפה ומטופח, בעל משק מפואר ומשגשג. אך אנו, ראשית כל, חברה דמוקרטית וולונטרית, חברה אחראית לגורלה ולגורל עמה, חברה המגשימה צדק חברתי וערבות הדדית שאין בנמצא בכל מקום אחר בעולם, חברה חדורה שוויונות אנושית, תוך הכרה בלגיטימיות השוני בינינו, חברה שלמרות אופייה הקולקטיבי לא פתחה מנגנונים הגורמים לניכור האדם, כי אם דואגת לשמור על זכויות הפרט, תוך הבטחת צרכי הכלל.

     אנו ביסוד חברה בריאה, למרות שהיום-יום לא פעם מכופף את גבנו. לכן, הבה ניישר את קומתנו, נביט אחורה, תוך כדי הערכת המאמץ שהשקענו. נשקיף קדימה לעתיד רחוק יותר ונתכונן להמשיך להתמודד עם הקשיים הצפויים לנו, תוך ניסיון לשפר את חיינו בכל תחום ותחום.

ולכולנו כאן הערב, חג שמח ושנה טובה !