סוף שבוע , ראשון של חודש מאי 2012, תענוג וחוויה כיפיים אלו מילים קטנות לטיול "היי דרומה מענית חוגגת 70" שאורגן ולווה באהבה ענקית על ידי נאוה עופר וצקי תירם.
על לוח המודעות לפני מספר חודשים נתלה מודעה המזמינה לטיול קיבוץ לרגל 70 שנה לעלייה על הקרקע. לא הרבה סיפרו, כיוון כללי, יהיה אוהל בדואי (למפונקים יהיה גם אפשרות למיטה), הטיול מתאים לכל המשפחה. בהמשך החלו לזרום פרטים נוספים שגרמו לבלוטות להתרחב.
היציאה לטיול ביום שישי , נסיעה באוטובוס, עם הנהג דני, ובנוסף רכבים נוספים במטרה להגיעה לנקודת הלינה חאן שיירות (אזור שדה בוקר), עוד לפני שהגענו אליה עצרנו ואספנו את המדריכים דקל ויערה ממדרשת שדה בוקר, שסיפרו על האזור הנגב, 60% משטחה של מדינת ישראל, מאזור גבולות אשקלון ועד לאזור אילת בדרום ובמזרח ים-המלח ודרום מערב הגבול עם מצרים בפתחו של סיני. כמות המשקעים הנמוכה ביותר.
|
| המשכנו לטיול לעין יורקעם- הינו מעיין וגב מים, הינו מעיין עונתי אשר נביעתו מספיקה בעונת הקיץ ובחורפים שחונים. מי המעיין, ובעיקר מי גשמים ושיטפונות נאגרים בגב ענקי. לאחר הגשמים ובעונת האביב הגב הופך לבריכת שחיה מרשימה, ובסוף הקיץ רק חלקו התחתון של הגב, מלא מים.
כאמור הגישה לגב היא במדרגות חצובות היורדות מהגדה הצפונית של הנחל אל הגב. מדרגות אלו, הינן מדרגות עתיקות אשר נחצבו כדי שגמלים יוכלו להגיע לנקודת הנביעה ולגב. ככל הנראה מדרגות אלו קשורות למצד ירקעם הסמוך, שהיווה נקודת אבטחה בתקופה הביזנטית.
במעיין האמיצים מביננו פשטו את בגדים ונותרו על בגדהם התחתונים וקפצו לתוך המים הקרים כשהם נעזרים לצורך הירידה בהחלקה על גב הסלע. את החוויה סיימנו בכמעט טביעה ולחץ עד לחילוץ. מה שנקרא " רגעי הפחד".
|
|
בנחל סיפר המדריך סיפור אולי אמיתי ואולי לא אך עם מוסר השכל. המקום והשעה הוספיו מיסתורין לסיפור והסוף מפתיע... וכך היה:
לדרך יצאו לפני שנה דקל המדריך שליווה את הטיול שלנו וחברו אלישע, שאותו הכיר במדרשה כוונתם הייתה לערוך טיול בנחל. בדרך פגשו באיש שנראה כבדואי הוא היה לבוש בגדי ג'לביה בצבע לבן, ולמותנו חגורה ובתוכה נעוצה גבריה גדולה.
הם החליטו עצרו לידו לאחר שהזמין אותם לשבת איתו. גלגלו שיחה. וכך חלפו השעות.
וברגע אחד של גילוי לב סיפר להם שלפני שנים פגש בנערה יפה, שחורת שער, משבט אחר. הוא רצה בה. כשהגיע זמנו להתחתן, גיל 20 בערך, פנה לאביה הנערה, מג'דלנה שמה, וביקש את ידה, האב שכידוע נדרש להכריע ולתת את בתו בתנאי שיקבל נדוניה גדולה אמר לו כי יבדוק מי הוא המיועד ולאחר מכן יחליט. הבדואי שלא היה לו הרבה כסף כמעט ונואש מה הייתה שמחתו לאחר שאביה של מג'לדנה הסכים. וכך כעבור זמן קצר התחתנו כמנהג הבדואים בחתונה גדולה. כעבור שנה אולי קצת יותר, הבדואי פנה למג'דלנה ואמר כי החליט לנסוע ולעבוד קשה כי מגיע לה יותר ממה שיכל לתת, היה להם קצת תרנוגלת ומספר עיזים קטן שלא אפשרו להם חיים רווחה. וכך עשה, למרות הפצרותיה של מג'דלנה נסע מעבר לנהר הירדן לעבוד בכל עבודה וכך חלפה לה שנה ראה שהכסף שצבר לא יהיה מספיק המשיך עוד שנה ועוד שנה וכבר חלפו להם עשר שנים. געגעיו הכריעו אותו. ותכנן את החזרה לשבט.
חשב כיצד יעביר את הכסף שצבר במדבר, ידע שיש מי שיחפוץ את כספו, קנה 3 גמלים. וכך החל את מסעו חזרה הביתה, למ'גדלנה. וכך כשהולך לו בדרך פוגש איש זקן, הבדואי מזמין אותו לשבת איתו. הבדואי נענה ושנהם מגלגלים שיחה. מספר לזקן את הסיפור שלו. הזקן הבדואי מציע לו 3 עצות בתמורה לגמליו. לאחר התלבטות, לא קלה, מחליט לקבל עצה אחת ומוסר לזקן גמל, והוא בתמורה מוסר לו את המשפט הבא " אל תלך בלילה במדבר". לא מבין את פשר המשפט, כועס שאולי נפל לדבר תרמית מקשיב לזקן הבדואי שחייב הוא לשמוע את כל העצות יחד ללא כך לא יעבדו לו בעת הצורך. וכך באי נחת מוסר גמל נוסף, ורואה כיצד הכסף שצבר בשביל עתידו חולף לו. והזקן אומר לו את המשפט השני " לעולם, לעולם אל תעבור את הנהר במדבר בזמן שטפונות". נו טוב חושב לעצמו זה הרי ידוע . וכך כשהוא לא יודע את נפשו אומר לו הזקן כי חייב הוא לשמוע את העצה השלישית אחרת לא יעבוד לו הצעות. והבדואי כבר לא יכל יותר הזעם החליף את הכעס אבל מסר גם את הגמל האחרון אותו כידוע צבר בהרבה עבודה. והזקן בתמורה אומר לו את המשפט " לעולם על חרבך יראה זעם בדם", המום ומחוסר המזל הולך לו לדרכו.
בדרך פוגש חבורה של בדואים רכובה על גמלים, בדרכם לארץ ולאחר שיחה איתם שבו סיפר להם את מה שעבר. החבורה הזמינה אותו להצטרף אליהם. וכך פתחו בהליכה מהירה לעבר השבט שבו חייה מג'דלנה. לא הבין הוא את פשר ההליכה המהירה וביקש מהם לעצור לנוח את הלילה ולא להמשיך. אך החבורה לא נענתה לו. והמשיכה בדרכה. וכך בלילה לן הוא לבד. הלילה לא הייה קל וסופה היה כאשר התעורר ממנה ראה 10 גמלים לפניו בלי הרוכבים שלהם. מייד הבין שמשהו קרה לרוכבים. לקח את הגמלים וחשב בלבו אולי שפר מזלו. וכך המשיך בהליכתו. כעבור זמן הגיע לשבט בדואי, נח הוא מהדרך וכמנהגם הוזמן על ידי השיח של השבט, אדם מבוגר, השבירה שהייתה שרוע לו על החגורה, הייתה מרשימה וציינה את חשביתו של אותו אדם. גם פה הוזמן לנוח והסיפורים של הבדואי הרשימו את אנשי הכפר שמייד התארגנו לעזור לו. וכך התארגנו עם ראש השבט ויצאו לדרך.
את הדרך חסם נחל היה צריך לעבור אותו. הגשם המצוי מעט בשנה באזור זה החל. הבדואי עצר וביקש לא להמשיך, זכר הוא את הבדואי. ראש הכפר החליט כי כוחו גדול יותר ופתח בדהירה לנסות ולעבור את הנחל. וכך ששטפון החל לחצות את הנחל איבדו אנשי הכפר את קשר העין מראש הכפר והוא נעלם.
לאחר זמן שקט הנחל, וחיפשו את ראש הכפר. לא מצאו אותו. נסחף עם הזרם. מי שלא נותרה בררה החליט להמשיך רצה הוא להגיע לאשתו האהובה מג'דלנה.
וכך כשהמרחק לשבט שלו היה קצר פתח בריצה מהירה.
מצא הוא את האוהל ושמחתו הייתה גדולה, קורא לשמה מג'דלנה, פתח את האוהל, ראה אותה.
היא ישנה ולצידה גבר. זעמו וכעסו גברו עליו. לקח את השבירה ונעץ אותו במג'לנה וגבר שהיה לצידם והרג אותם. כשידיו אדומות בדם יצא את האוהל ואנשי השבט לא מבינים למה עשה זאת. כיצד זה יכל להרוג את אהבתו.
אנשי השבט שאלו אותו למה הרג את אשתו ובנו. הבדואי לא ידע את נפשו.
וכך נותרנו עם הסיפור שאולי הוא משל שיש בו מוסר השכל ואולי הוא לא. חזרנו לחאן.
בלילה, נכון יותר היה כבר היום שאחרי או חצות כפי שהשעה מראה, לצד מדורה ותה ישבנו סביב נהנים מהאווירה והיחד חולקים חוויות מהטיול ומהתרגשות סביב הצוות שארגן את הטיול.
|