נוסע הביתה! (פסח2012)
אתמול, כשנפרדתי מחברי-לעבודה, כשאני עומד לפני יציאה לחופשה של שבועיים, נשאלתי באשר לתכניות שלי. אני אומר להם שאני נוסע הביתה, ואז חושב לעצמי: הרי לא הייתי אומר כך בשפת המקור, בעברית. לבטח הייתי אומר שאני נוסע לאָרץ, או לישראל. אבל בשפת המקום אני מקדים ואומר hjemjeg rejse (אני נוסע הביתה) ומוסיף Til hjem land (למולדת). המחשבה על כך באה אלי לראשונה עכשיו, כשאני יושב במטוס של חברת התעופה האוסטרית מקופנהגן בדרכי לישראל, לפני חג הפסח, עם חניית-ביניים בוינה. (איפה "'אל-על" שלנו, שתביא ישירות הביתה?). זה מתקשר לעיתון המבוקש – ה"קשר" הבא! אני מרגיש שהטיסה הביתה מתחילה רק בטרמינל בשדה התעופה של וינה, אחרי הפרידה מהנוסעים מדנמרק. מעבר בשערי הבטחון וכניסה לאולם ההמתנה לנוסעים לישראל. אני מבקש לראות את ה"פרצופים", להבחין מי הוא ישראלי ומי רק תייר. מנסה לקלוט שפת דיבור, איזה צורך "קדמון" לחזור ולחזק רגש שייכות ומהמשותף, ובחשדנות-מה נוספת בודקים כל טיסה ובמיוחד לישראל. בפינה מרוחקת עומד רדם גדול עטוף בטלית ובתפילין, נדמה לי שפניו לכיוון מזרח, לבטח עוסק בתפילת הדרך. אם לא יעזור – לבטח גם לא יזיק. עם העליה למטוס מצטייד בעתון "מעריב". זה כבר כמעט שנתיים שלא קראתי עתון עברי מודפס על נייר. ואני הולך לכיוון המושב המיועד עבורי, מקווה למקום שקט שלא יתסוס ברעשי דיבור והחלפת רשמים "סחבקית" משלנו. אולי יאיר מזלי ולצידי תשב בחורה קצת צעירה, וריח ה"שאנל 5" יקבל אותי כמו ריח הפריחה באביב! בגובה של כ-10.000 מטרים, בשמים ניאוטרליים, כחולים ונקיים, אנחנו משייטים מעל לעננים. רעש חדגוני של מנועי המטוס ואני מתרווח לי שמושב, מנסה להשתלט על העתון המגודל. נתפס לכותרות, כשהנושא הפלשתינאי והמתקשר אליו תופש את מחציתו של העתון (להוציא פרסומות); יחסי ישראל-ארה"ב, שוב קסאמים מהרצועה, רפורמות בחינוך , פרס ישראל על מפעל חיים. מדינה ככל המדינות, עם פשע מתגבר ברחובות ובכלכלה, שחיתות בממשל, תאונות דרכים וכד'. והנה אני קורא מודעה קטנה: "הפגנה על יד הישוב חריש הסמוך לקיבוץ מענית נגד התכנית לבניית עוד כ-25.000 יחידות דיור ואיכלוס המקום בהמוני חרדים".
תל נרבתה, גבעת הפילבוקס!
בשנת לידתי, 1948, במרחק של כמעט "זריקת אבן" ממתחם הקיבוץ שלי מענית, על אותן הגבעות, התקבצו חיילי הלגיון הירדני ופלוגות מהצבא העיראקי ועוד ערב-רב של מיני "שבּאבּ", מפגיזים ורוגמים את הקיבוץ החדש. עמדת הפילבוקס, שהגנה על הישוב, מבנה גדול מבטון העומד על תילו, מחורר מפגיעות ירי וסביבו עוד כמה עמדות, ביצורים ותעלות מחברות ביניהן, מעיד במקצת על מה שהתרחש כאן אז. ימי ילדות מלאי חוויות בין בתי הקיבוץ, כשאנחנו מרחיקים ויוצאים את גבולות הקיבוץ אל אותן גבעות שבמזרח. על חלקן ניטעו חורשות, יער הקק"ל, ובהמשך נשמר החורש הטבעי – "ריאה ירוקה" – משובץ במאות סוגים של עצים, שיחים ופרחי-בר בשלל צבעים וריחות, אדמה חומה וכבדה, עם סלעי בראשית. עבורנו, חברת הילדים של "חסמבה ומשחררי המצדה" זהו מגרש המשחקים. עסוקים בחיפושים אחרי מערות ומסתורים למיניהם, בתקווה למצוא את "המטמון הנעלם"; ועם גיל הנעורים מרחיקים למרחב, לעבר "הגבעות הכחולות" והכפרים הערביים סמוך לגבול הירדני. נופי ילדות קסומים ונפלאים! ולפני כמה שנים הוקם שם, באותן גבעות, הישוב חריש, כמו בום... שהיה לפצע ופגיעה בטבע. ממרחקי זמן ומקום מרגיש בתוכי צער גדול שזה כבר לא יהיה אותו מקום, זכרון של בית, של ארץ-ישראל יפה! ובעוד כמה שנים, בעת ביקור, כשארצה שוב לחזור ולטייל במקום, בבית ילדותי, כבר לא יישמעו יללות תנים מפחידי שינה... ואז אצטרך אולי להישמר שלא ירגמו ואתי באבנים וקללות חרם!
הידוק חגורות, נחיתה רכה בשדה התעופה בן-גוריון. "נוסעים יקרים, שמחנו לארח אותכם ומאחלים לכם חופשה נעימה וחג שמח. מקווים לראותכם שוב בקרוב". ברכבת, ביציאה מתל-אביב, הפסח בפתח. שמים כחולים ובהירים, כמו שיש רק בארץ, סימנים של גשם אחרון, אולי המלקוש. עצירה קלה בתחנה, ולא יאומן! בקרום עוברים שני אברכים צעירים ותמהונים, מזכירים לי במקצת חרדון מסוקרן מנענע ראש ואומר אמן, לבושים בדומה לחיפושיות שחורות ארוכות-מעיל, כאלו שהיינו שומרים בפינת הטבע באקווריום ובקבוקים סגורים... והם מחלקים דפי תפילה, מנשר המודיע: המשיח בתל-אביב!
ואני, בדרכי לקיבוץ שהיה הבית והיום הוא שונה ואחר. ועל כך, אולי, בפעם הבאה.
ירמי קטן היה