הרהורים בתוך אש האויב/יצחק פרלמן (אז בן 18)

כל הנסיונות של הערבים לכבוש את מענית עלו בתוהו. וכל זה, כי ידענו לשם מה הננו נלחמים. את הדבר הזה אפשר לראות לא רק במענית, אלא בכל המשקים העבריים. אין משק שלא יילחם עד כלות כוחותיו. לא כן הכפרים הערביים. עליהם לא האיכרים מגינים אלא הצבאות של העמים השכנים, אשר כל כוונתם לשלוט בארץ. לאלה אין אותה הרגשת ההגנה, אשר ישנה ליהודים.

והנה, מה שקרה בהתקפה האחרונה. בבוקר השכם הייתי בחדר האוכל. משם שלחוני עם תחמושת ל"גבעת יוסף קפלן". בליבי הרגשתי פחד ואינני יודע למה. הגעתי לגבעה, אך לא יכולתי להתקדם בכיוון הגדר מפני מטר היריות שהומטרו על-ידי הערבים. באותו רגע הגיע אלי אחד החיילים ולקח מידי את התחמושת. חזרתי למשק. רציתי להתרחץ, אך לא הספקתי להגיע לברז. התחילה הרעשה מתותחים. מלוכלך נכנסתי למקלט וחיכיתי.

במוחי עברו זכרונות שונים. נזכרתי במלחמה הגדולה שעברה עלי בפולין, במרד הפולני בוורשה.. כדורים ופגזים עפו גם אז מעל לראשינו, אולם אז לא חשבתי בכלל על החיים, כמו כאן. שם לא היה לי כל כך איכפת אם אמות או אחיה. פה החיים יקרים לי מאד. ולמה? לא אדע.

אך אנחנו נעמוד על נפשותינו עד הרגע האחרון. נלך כולנו בשעת הצורך בעקבותיו של טרומפלדור ושל חיילינו, אשר נפלו בעד המולדת.