מענית באש האויב /פנחס זיונץ (אז בן 18)

"מפגיזים"!! "תותחים"!!! – נשמעו צעקות איומות. מרחוק נשמעה התפוצצות מחרידת לבב אנוש. המטפלות בבנייני הילדים התחילו לרוץ עם הילדים למקלטים. רובאים ומקלענים תופסים עמדות. הכל רצו כפופים לתעלות ובינתיים התפוצצות אחרי התפוצצות, פגז אחרי פגז.

אזעקה! הצופר נוהם. מכל הצדדים נראו חברי גרעין ונוער, לוחמים וסתם אנשים, עובדי הגן, המטע. מהומה אצל הפרות, הסוסים...הדפי האויר ורעמי הפגזים מפילים פחדם ומוראם על כל.

בתעלות דוחק. האנשים יושבים או שוכבים, מדברים ומתלחשים. ויש שהמקשרים המפקדים יתאוננו על שחוסמים בפניהם את הדרך. במרכזיה מטלפנים, רושמים. בפינה מישהו מונה את מספר הפגזים הנופלים במשק. ובחורה לא זקנה מחווירה עת הפגז נופל ומתפוצץ ושני בא אחריו. חוטי הטלפון נקרעו מלמעלה. "פגז נפל בבריכת המים"! – צעק אחד ומיד נתמלאו התעלות מים. הם שוטפים וגורפים איתם את הכל, מגיעים מתחת לאנשים השוכבים על האדמה. "המקלחת בוערת! בואו לכבות"! – ונמצאו כאלה שיצאו וכיבו את האש...

וכשההפגזה נפסקה לרגעים, עלו אחדים מן התעלות. ופתאום – שוב פגז. והאנשים כעכברים רצים לחורים ומסתתרים. ושוב אותו הפחד, אותו הרצון לחיות, מכריח לרוץ ולהסתתר. אך יש אחדים שמתבדחים ומשמחים, יותר נכון – מנחמים את הזולת. אני רואה את המוות מחפש סיפוק ואורב לכל אלה השוכבים בתעלה מלאת הבוץ. ודווקא ברגעים אלה תוקפני היצר לחיות, להמשיך בחיים. ובלב מפעפעת השנאה, לאו דווקא לערבים, אלא לאלה שהיום מעוניינים במפלת עמנו, השואף ונאבק לקום ולהשתוות לכל עם אחר ולא להיות שפל ונכלם...

הם הממציאים הגדולים, להם ודאי כואב שבגללם סובלים היום תינוקות וילדים, שאינם יודעים עדין מה זה עולם. יש רק נחמה ואמונה בזה, שבכל זאת נגיע אולי לשלום ועוד תישמע צהלת הילדים. ושוב צזרח השמש והעננים השחורים יסופו מפניה...

כשיצאתי מן התעלה אמרו לי שהייתי מכוסה אבק שריפה של פגז...אכן, מלחמה.