במוצאי שבת, 4.11.1995, התקיימה בכיכר רבין שנקרא אז כיכר מלכי ישראל בתל אביב עצרת המונים תחת הסיסמה "כן לשלום - לא לאלימות".
הכיכר שמלאה אלפי אנשים שהגיעו להזדהות עם מדיניות השלום של ממשלת רבין ובאה כתגובה להפגנות הסתה חסרות תקדים נגד מדיניות הממשלה (הסכם "אוסלו ב") ונגד ראש הממשלה, יצחק רבין.
הייתה תחושה של התעלות מול הכוחות המסתים לאלימות נגד רבין. בסיום העצרת על הבמה עמדו יחד כל מנהגי התקופה שמעון פרס, יצחק רבין ואישים נוספים בטוחים בתקווה לשלום ושרו בסיומה של העצרת יחד עם מירי אלוני את שיר לשלום. הרבה תקווה היתה .
עם סיום העצרת, כשהוא מלווה בקריאות עידוד מן הקהל, ירד יצחק רבין מן הבמה ופנה אל אזור החנייה, שהיה אמור להיות נקי- "סטרילי" מכל אדם שאינו מאבטח של ראש הממשלה. אך שם חיכה הרוצח, יגאל עמיר, שכיוון את אקדחו וירה ביצחק רבין מטווח אפס. 3 פעמים. פצוע קשה הובהל רבין לבית החולים איכילוב, ושם מת מפצעיו בעודו על שולחן הניתוחים בשעה 23:14.
המדינה שקטה לאחר הרצח, לא היה אחד שלא התמלא כעס. המוני נערים התאבלו בככר, הדליקו נרות והתחושה של אובן הדרך ליווה תקופה ארוכה את המדינה.
עלון נרבתה פרסם עלון מיוחד בעקבות הרצח.
על יצחק רבין -
יצחק רבין א' באדר תרפ"ב 1 במרץ 1922 – י"ב בחשוון תשנ"ו 4 בנובמבר 1995) היה איש הפלמ"ח וההגנה, הרמטכ"ל השביעי של צה"ל ומפקדו במלחמת ששת הימים, ראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1994.
ראש ממשלת ישראל לאורך שתי כהונות (1974 - 1977, 1992 - 1995) והרמטכ"ל ה-7 של צה"ל (1964 - 1968). יצחק רבין נולד בירושלים. נקרא על שם סבו מצד אימו. שלוש שנים לאחר לידתו נולדה אחותו רחל. הוריו, נחמיה (רוביצוב) רבין ורוזה כהן היו פעילי תנועת "אחדות העבודה". האב נחמיה עבד בחברת החשמל והאם רוזה שירתה במפקדת ארגון ה"הגנה" והיתה חברה במועצת עיריית תל-אביב. את רוב שנות ילדותו עשה רבין בתל אביב.