התכנסנו היום, בפרוס שנת ה 70 לקבוץ מענית, ערב ראש השנה תשע"ב לזכור ולהזכיר את מייסדי הקבוץ ובוניו שהלכו לעולמם. הורינו, חברינו וידידינו נחים מנוחת עולמים, בבית העלמין הצופה לעבר היער – יער מענית.
אנחנו זוכרים אתכם , בבחרותכם , בגרותכם וזקנתכם. בהלכנו בשבילי בית העלמין ובעומדנו מול כל מצבה אנחנו זוכרים אתכם אחד אחד.
אנחנו זוכרים אתכם מבוססים בבוץ החורף במגפי גומי כבדים בשבילי הקבוץ הצעיר, שעציו לא צמחו עדיין, ובמקום דשאים היו כרי פרחים באביב וקוצים בקיץ. אנחנו זוכרים אתכם בחום הקיץ באים מיוזעים ומעופרים לשתות מים קרים בברז היחיד ליד בית הקירור הישן. אנחנו זוכרים את המטפלת והמבשלת, הפלח, הירקן, הנויניק והרפתן, את עובד גלעם, את הלולן ואת השתלן - את כולכם.
אנחנו זוכרים אתכם יושבים בערב על הספסל בין הקומונה הישנה לחדר האוכל, תחת פנס בודד המאיר את החשיכה. אנחנו זוכרים אתכם באים באדיקות לשיחת הקבוץ, עולים לחגי הקבוץ עובדים בבית הילדים, ברפת, במספוא ובגן הירק, נשים וגברים – חברים וחברות. לבשתם בגדי עבודה כל השבוע ובגדי "שבת" ביום שישי, הייתם צנועים ופשוטים, כה פשוטים שלא ראינו בימי חייכם את גדולתכם ואת חוזק אמונתכם זה בזה ובמעשה הקיבוצי והציוני.
בכל מקום בו אנו הולכים היום אנחנו רואים את מעשה ידיכם. במו ידיכם סללתם שבילים, חצץ אחרי אבן, בניתם צריפים ובתי אבן, שתלתם מטעים וכרמים, זרעתם וקצרתם , קטפתם ובצרתם, חלבתם ואספתם ביצים, כיבסתם ובישלתם וטיפלתם בנו – ילדי הקבוץ.
אם עלו בכם ספקות, אם היו לכם געגועים לבית ההורים מעבר לים, אם הרגשתם את השחיקה, העייפות ושגרת היום–יום לא דיברתם על כך. המשכתם בדרך כאילו אין דרך אחרת, גם כאשר עזבו חברים ובנים, אתם - הנחים מנוחתכם האחרונה כאן - נשארתם עד הסוף, נשארתם מאמינים וחולמים; כי אחרת - כיצד ממשיכים 70 שנה ? .
לנו הייתם ותהיו תמיד ה "ותיקים" , אלו שמגבעת הטרשים של חרבת בדוס יצרו והקימו במו ידיהם קבוץ פורח. החצבים העולים בסוף הקיץ מאדמה חרבה יזכירו לנו תמיד את גודל המעשה ואת הקושי האדיר שעמדתם בו להתחדש, לצמוח ולפרוח כל שנה מחדש.
עם עבור השנים זזתם לצידי הדרך , האטתם הליכתכם ואף נשארתם לפעמים מאחור. רגליכם כבדו , גווכם שח ועיניכם כהו. יגעים מעמל הימים ומכובד המשא התחלתם להעלם. אחד, אחד, בשקט, עד שלא נותרו אלא בודדים. כפי שחייתם את חייכם כך גם בזקנתכם עשיתם כל שביכולתכם לא להכביד עלינו, דור הבנים, לא להיות למשא, לא להיות למכשול. אט-אט ומעט-מעט פחת הדור וכבר לא נשאר מי שיספר את הסיפורים שלעולם לא נשמע.
עם חלוף השנים נעלמים הכעסים, גוועים הדי הויכוחים ודמותכם הולכת והופכת לסיפור העבר. אתנו נשאר המעשה הגדול שלכם – קבוץ מענית.
אנחנו זוכרים אותכם יום-יום בכל אשר נלך בשבילי הקבוץ, אנחנו זוכרים בהוקרה וכן חברים – באהבה רבה.
נוחו בשלום על משכבכם כי זכר דמותכם ומעשיכם אתנו . תהא נשמתכם צרורה בצרור החיים בקבוץ מענית לדור ודור.
