בלילה של שני ה-8.8.11 הוקם מאהל מחאה ע"י מספר צעירים. נתלו שלטים עם סלוגנים המבהירים את הדברים: "רווחה=רווח", " יקר להיות צעיר גם בקיבוץ וגם בעיר".
יושבי המאהל, בדומה לצעירים במאהלים הפזורים ברחבי המדינה, מביעים את
הדברים באופן ברור, ותחושות היוקר המחייה מלווה אותם בתעריפים הגבוהים
ובשירותים השונים שעליהם לשלם בבחירה שלהם לחיות בקיבוץ.
להלן מספר ציטוטים מהפוסט של אתר הפייסבוק של רוני גרואג :
Roni Groag
מקטרים בבריכה...מקטרים בחדר האוכל...מקטרים במרכול....מקטרים במגרש המשחקים....אז תפסיקו לקטר ובואו למאהל במענית לדרוש צדק חברתי!!!!!!!!!!!!מקיטורים בחדרי חדרים עדיין לא נוצרו מהפכות.....".
להלן מקצת מהתגובות לפוסט של רוני המעניינות:
תגובתו של שולי לערב שהתקיים במאהל:
כותרת: להביט מעבר לפופיק. אמיר הוא מזכיר הקיבוץ, לא רוה"מ שם: שולי דיכטר הנה העיקר של גל המחאה הזה: להביט מעבר לפופיק.. את הסוד הזה עדיין לא גילו המפגינים המעניתים...
איך קורה שבני הקיבוץ פשוט לא מבינים את העסק? לא מבינים את המחאה? אולי משום שבמשך שלושה דורות נוצרה בקיבוץ מציאות פנימית, בועת-תודעה מקומית, מנותקת מהמציאות החיצונית.
כך, הם רואים במזכיר הקיבוץ את ראש הממשלה. למזלם הרע האיש הוא הגון ומנומס ולא אוהב להשיב פנים ריקם. לכן, במקום להפנות אותם אל הכתובת האמיתית לטענותיהם ולשלוח אותם להפגין בפרדס-חנה או בחריש, הוא נענה להם ומתיחס אליהם ברצינות האופיינית לו. חבל.
המפגינים בכל המאהלים בארץ אינם מפגינים נגד המכולתניק המקומי, בעל הדירה מושכרת או נגד ראש העיר. הם גם לא קונים "הטבות" מקומיות וקטנות. הם דורשים שינוי השיטה מהיסוד.
אבל המפגינים המקומיים שלנו טועים ומטעים. הכתובת לטענותיהם היא ממשלת ישראל, ולא ספּק השירותים המקומי.
אם באמת הם רוצים לשנות את המציאות הם צריכים להצטרף למאהל בפרדס חנה או בחריש.
והחברה נענו להזמנה ובאו להשמיע את קולם.חברים מוזמנים לבקר באוהל המחאה ולהחליף דעות עם החברה